חוק הלאום

חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי התקבל במליאת הכנסת ב-19 ביולי 2018, בתום דיון לילי ארוך, ברוב של 62 תומכים מול 55 מתנגדים ושני נמנעים, ופורסם בספר החוקים ב-26 ביולי. הצעות ברוח זו הונחו על שולחן הכנסת מאז 2011, הראשונה בהן של אבי דיכטר. החוק כולל אחד עשר סעיפים. סעיף 1 קובע שארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי שבה קמה מדינת ישראל, ושמימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי. סעיפים 2 ו-3 עוסקים בסמלי המדינה ובירושלים השלמה והמאוחדת כבירתה. סעיף 4 קובע: העברית היא שפת המדינה; לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה, והסדרת השימוש בה במוסדות המדינה תיקבע בחוק; ובסעיף קטן נוסף נכתב שאין באמור כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק יסוד זה. סעיפים 5 ו-6 עוסקים בקיבוץ גלויות, בעלייה ובקשר עם יהדות התפוצות. סעיף 7, שעורר את הוויכוח החריף ביותר, קובע כי המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה. שאר הסעיפים עוסקים בלוח העברי, בימי הזיכרון ובימי המנוחה. מה שאין בחוק בולט לא פחות ממה שיש בו: אין בו סעיף שוויון, אין בו המילה דמוקרטיה ואין בו התייחסות לאזרחי המדינה שאינם יהודים. עתירות רבות הוגשו נגדו, וב-8 ביולי 2021 דחה אותן בית המשפט העליון בהרכב של אחד עשר שופטים, עשרה מול אחד, כשהנשיאה אסתר חיות כותבת שחוק היסוד הוא פרק אחד בחוקה המתגבשת ואינו שולל את אופייה הדמוקרטי של המדינה.

בעד החוק נטען שישראל עיגנה בחוקי יסוד את זכויות הפרט, בכבוד האדם וחירותו ובחופש העיסוק ב-1992, ולא עיגנה מעולם את הרכיב הלאומי, ושחוסר האיזון הזה חלחל לפרשנות המשפטית והפך את הרכיב היהודי בהגדרת המדינה לצד החלש. מדינת לאום, לפי הטענה, רשאית לקבוע את שפתה, את סמליה, את לוח השנה שלה ואת מדיניות ההגירה שלה, כפי שעושות מדינות לאום אחרות; זכות ההגדרה העצמית היא זכות קיבוצית של עם, ולעם היהודי יש מקום אחד בעולם שבו היא מתממשת; והחוק הצהרתי, אינו נוטל מאף אזרח זכות פרטית ואינו גורע מן השוויון המובטח בחוקי יסוד אחרים. נגד החוק נטען שדווקא במסמך במעמד חוקתי, שבו כל מילה נמדדת, נאמר לחמישית מן האזרחים שהמדינה שלהם מגדירה את עצמה כשייכת לאחרים. הערבית הייתה שפה רשמית מימי המנדט, והעברתה למעמד מיוחד היא שינוי אמיתי גם אם נלווה לו סעיף שימור. הפיכת ההתיישבות היהודית לערך לאומי עלולה להיקרא כהנחיה להקצות קרקע לפי לאום. והיעדר סעיף שוויון בטקסט חוקתי אינו השמטה טכנית אלא אמירה. הדרוזים והצ'רקסים, המשרתים בצה"ל, הוסיפו טענה משלהם: הם לא נמנו. בית המשפט אישר את החוק וקרא אותו בצמצום, אך הוויכוח על מה שהחוק עושה בפועל נמשך. יש הטוענים שהוא נותר הצהרתי ושהוזכר במעט פסקי דין, ויש הטוענים שהשפעתו אינה נמדדת בפסיקה אלא במה שהפך לגיטימי לומר ולבקש. הצעות להוסיף סעיף שוויון או לחוקק חוק יסוד נפרד לשוויון עולות מאז ולא התקבלו.