מדינה יהודית ודמוקרטית

עד 1992 לא היה בישראל מסמך חוקתי שקבע במפורש מהי המדינה. מגילת העצמאות דיברה על מדינה יהודית ועל שוויון זכויות מלא, אך בית המשפט העליון קבע כבר בשנותיה הראשונות של המדינה שאין לה תוקף חוקתי מחייב. במרץ 1992 העבירה הכנסת שני חוקי יסוד, כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, ובהם הופיע לראשונה הצירוף "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר ברוב של 32 מול 21 במליאה כמעט ריקה, ומעטים הבינו אז שהוא ישנה את מאזן הכוחות בין הכנסת לבית המשפט. שלוש שנים אחר כך, בפסק דין בנק המזרחי, קבע אהרן ברק שחוקי היסוד הם חוקה עליונה ושבית המשפט מוסמך לפסול חוקים הסותרים אותם. ביולי 2018 השלימה הכנסת את הצד השני של המשוואה: חוק יסוד הלאום, שעבר ב-62 תומכים מול 55 מתנגדים, מגדיר את ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, קובע שמימוש ההגדרה העצמית הלאומית בה ייחודי לעם היהודי, ואינו מזכיר כלל שוויון או דמוקרטיה.

הצד התומך בעיגון הזהות אומר שכל מדינת לאום באירופה מגדירה את עצמה כמדינת עם מסוים, וישראל היא המקום היחיד בעולם שבו לעם היהודי יש הגדרה עצמית. פורום קהלת טוען שחוק הלאום אינו נוגע כלל בזכויות הפרט, שמוגנות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ובפסיקה, אלא משלים את הפרק הלאומי שנעדר מהחוקה אחרי שנים שבהן בית המשפט פירש את דמוקרטית בהרחבה ואת יהודית בצמצום. מנגד, הצד המדגיש שוויון אזרחי אומר שהשמטת המילה שוויון מחוק בעל מעמד חוקתי אינה טעות טכנית אלא אמירה. המכון הישראלי לדמוקרטיה מציין שישראל היא מהדמוקרטיות הבודדות שבהן השוויון אינו מעוגן חוקתית במפורש, וקורא לתקן את החוק. עדאלה, שייצגה עותרים ערבים, טוענת שהחוק מקבע עליונות לאומית ומוריד את הערבית ממעמד של שפה רשמית למעמד מיוחד. ביולי 2021 דחה בג"ץ את העתירות בעשרה שופטים מול אחד, וקבע שיש לקרוא את החוק יחד עם שאר חוקי היסוד ושאין בו כדי לשלול את אופייה הדמוקרטי של המדינה.