ההתנחלויות

ביוני 1967 כבשה ישראל את הגדה המערבית מידי ירדן, וכעבור חודשים החלה בה התיישבות ישראלית: תחילה בגוש עציון ובבקעת הירדן משיקולי ביטחון, ומ-1974 גם ביוזמת גוש אמונים, שראה בהתיישבות שליחות דתית-לאומית. הסכמי אוסלו מ-1995 חילקו את הגדה לשטחי A, B ו-C, וכל ההתנחלויות יושבות בשטח C שנשאר בשליטה ישראלית מלאה, ומאז לא הוסדר מעמדם המשפטי של השטחים בהסכם קבע. שלום עכשיו סופרת היום 146 התנחלויות מוכרות ועוד 390 מאחזים, מהם 163 מאחזים ו-227 חוות חקלאיות; בגדה חיים לדבריה יותר משלושה מיליון בני אדם, כ-85% מהם פלסטינים. בצלם, בנתוני סוף 2017, מנתה כ-413 אלף מתנחלים בגדה מחוץ למזרח ירושלים וכ-209 אלף בשכונות הישראליות במזרח ירושלים. ב-2025 לבדה, לפי שלום עכשיו, הוקמו 86 מאחזים חדשים וקודמו 27,941 יחידות דיור. ב-19 ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת מייעצת כי המדיניות הישראלית בשטחים מנוגדת למשפט הבינלאומי.

טענת תומכי ההתיישבות: יהודה ושומרון אינם שטח כבוש במובן הקלאסי, משום שלא היה בהם ריבון חוקי קודם — שלטון ירדן בין 1948 ל-1967 כמעט לא הוכר בעולם — ולכן מדובר בשטח שמעמדו שנוי במחלוקת, כפי שקבעה ועדת לוי ב-2012. זהו לב הארץ ההיסטורית, המקום שבו התרחשה ההיסטוריה היהודית, ואיסור על יהודים בלבד להתיישב בו הוא הפליה. ביטחונית, רכס ההר שולט על מישור החוף; הנסיגות מלבנון ומעזה הוכיחו לשיטתם שפינוי מייצר טרור ולא שלום. ועובדתית, הבנייה מתבצעת בשטח C ועל אדמות שהוכרזו אדמות מדינה. טענת המתנגדים: אמנת ז'נבה הרביעית אוסרת במפורש על מעצמה כובשת להעביר את אוכלוסייתה לשטח שכבשה, וכך פסקו גם בית הדין בהאג ומועצת הביטחון; היעדר ריבון קודם אינו מכשיר לשיטתם העברת אזרחים לשטח שאינו שלך. ההתנחלויות מקבעות שליטה קבועה על מיליוני פלסטינים חסרי אזרחות ומאיינות בפועל את אפשרות שתי המדינות. בשטח הן יוצרות שתי מערכות דין במרחב אחד, מגבילות תנועה ובנייה פלסטינית ומלוות בנישול קרקעות ובאלימות מתנחלים; ב-2025 נהרסו לפי שלום עכשיו 1,269 מבנים פלסטיניים.