2000

ב-24 במאי 2000 השלים צה"ל את הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון, שמונה-עשרה שנים אחרי הכניסה ב-1982. ראש הממשלה אהוד ברק הבטיח את היציאה בקמפיין הבחירות של 1999 והוציא אותה לפועל בלילה אחד, מהיר וכאוטי מהמתוכנן; צבא דרום לבנון קרס, ואלפי אנשיו ובני משפחותיהם נמלטו לישראל. ביולי נפגשו ברק, יאסר ערפאת וביל קלינטון בקמפ דיוויד לפסגה שנמשכה שבועיים והסתיימה בלי הסכם, כשהמחלוקות הקשות נגעו לריבונות בהר הבית, לירושלים ולשאלת הפליטים. ב-28 בספטמבר עלה אריאל שרון, אז ראש האופוזיציה, להר הבית; למחרת פרצו עימותים קשים, ומה שכונה האינתיפאדה השנייה החל. בין 1 ל-8 באוקטובר התפשטו הפגנות בקרב אזרחי ישראל הערבים בגליל ובוואדי ערה. שלושה-עשר צעירים ערבים נהרגו מירי המשטרה, ואזרח יהודי נהרג מאבן שהושלכה על רכבו. בנובמבר הקימה הממשלה ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון תיאודור אור. לצידו כיהנו השופט האשם ח'טיב ופרופסור שמעון שמיר.

על משמעות השנה הזו אין הסכמה עד היום. בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי, 2000 הוכיחה שהצד השני לא רצה הסכם: ברק הציג הצעה מרחיקת לכת בקמפ דיוויד, ערפאת דחה אותה ולא הגיש הצעה נגדית, וכעבור חודשיים פרצה אלימות שנמשכה ארבע שנים. מכאן צמחה המסקנה שנסיגות מזמינות טרור, והיא חיה בפוליטיקה הישראלית עד היום. בעיני פלסטינים ובעיני חוקרים לא מעטים, ההצעה בקמפ דיוויד מעולם לא הועלתה על הכתב, השאירה את השטח מקוטע, והאינתיפאדה פרצה מתוך שבע שנות אוסלו שבהן ההתנחלויות המשיכו לגדול והכיבוש לא הסתיים. לפי נתוני בצלם נהרגו בעימות הזה עד סוף 2005 כאלף ישראלים ויותר משלושת אלפים פלסטינים. ועדת אור, שפרסמה את דוחה ב-2003, קבעה שהמשטרה ירתה תחמושת חיה במפגינים אזרחי המדינה בלי הצדקה, ושהמדינה הזניחה את האוכלוסייה הערבית שנים ארוכות. איש לא הועמד לדין: מח"ש סגרה את התיקים ב-2005 והיועץ המשפטי לממשלה אישר זאת ב-2008. עבור אזרחי ישראל הערבים זו נקודת שבר בזיכרון האזרחי; עבור רבים אחרים היא כמעט נעדרת מהסיפור הלאומי.