1995

ב-4 בנובמבר 1995 התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב עצרת תחת הכותרת כן לשלום, לא לאלימות. בסיומה, כשירד ראש הממשלה יצחק רבין במדרגות אל מכוניתו, ירה בו יגאל עמיר שלוש יריות מטווח אפס; שתיים פגעו ברבין ואחת פצעה את מאבטחו יורם רובין. רבין הובהל לבית החולים איכילוב ומותו הוכרז שם סמוך לשעה 23:10, בהודעה של מנהל לשכתו איתן חבר. עמיר, סטודנט למשפטים בן 25, פעל מתוך אמונה שרבין הוא רודף ומוסר שמותר להורגו. בשבועות שקדמו לרצח ליוו את הסכם הביניים אוסלו ב, שאושר בכנסת ב-5 באוקטובר ברוב של 61 מול 59, הפגנות סוערות, ובהן העצרת בכיכר ציון בירושלים שבה הונף ארון קבורה והוצגו תמונות של רבין במדי קצין אס אס. ועדת שמגר, שמונתה ב-8 בנובמבר, קבעה כשלים חמורים באבטחת השב"כ, וראש השב"כ כרמי גילון התפטר.

הוויכוח על 1995 מעולם לא נסגר. צד אחד טוען שההסתה הפוליטית והרבנית שקדמה לרצח, ובכללה דיוני דין רודף ודין מוסר, יצרה את האקלים שאיפשר אותו, ושמנהיגים שעמדו על במות ההפגנות נושאים באחריות ציבורית גם בלי אחריות פלילית. הצד השני משיב שעמיר פעל לבדו ומיוזמתו, שהאחריות הפלילית היא שלו בלבד, ושהשימוש ברצח כנשק פוליטי נגד מחנה שלם הוא עצמו האשמה קולקטיבית שאין לה מקום. עמיר הורשע ברצח ב-1996 ונושא עונש מאסר עולם. מתחת לוויכוח מונחת עובדה שקשה לחלוק עליה: 1995 היא הרגע שבו אלימות פוליטית פנים יהודית הפכה בישראל מאפשרות תיאורטית למציאות. השאלה מה היה קורה לתהליך המדיני אילו רבין היה חי נותרה פתוחה ובלתי ניתנת להכרעה, וגם יום הזיכרון הממלכתי בי"ב בחשוון הפך בעצמו לזירת מחלוקת על מה בדיוק מציינים בו.