1993

בינואר 1993 נפגשו בנורווגיה שני אנשי אקדמיה ישראלים, יאיר הירשפלד ורון פונדק, עם אחמד קוריע מטעם אש"ף. הערוץ הלא רשמי הזה, שהתנהל בחסות נורווגית, הפך תוך חודשים למשא ומתן ממשי בידיעת שר החוץ שמעון פרס וראש הממשלה יצחק רבין, בזמן שבוושינגטון התנהלו שיחות רשמיות ותקועות. ב-9 בספטמבר 1993 הוחלפו מכתבי הכרה הדדית: אש"ף הכיר בזכות ישראל להתקיים בשלום ובביטחון ונטש רשמית את הטרור, וישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני. ב-13 בספטמבר נחתמה על מדשאת הבית הלבן הצהרת העקרונות; פרס ומחמוד עבאס חתמו עליה, וביל קלינטון הוביל את רבין ואת יאסר ערפאת ללחיצת היד שהפכה לתמונה המזוהה ביותר עם התהליך. ההסכם קבע תקופת ביניים של חמש שנים ואוטונומיה פלסטינית שתתחיל בעזה וביריחו. הכנסת אישרה אותו ב-23 בספטמבר ברוב של 61 תומכים מול 50 מתנגדים ושמונה נמנעים.

אוסלו לא הכריע דבר מהנושאים הקשים: ירושלים, הפליטים, ההתנחלויות, הגבולות והסדרי הביטחון נדחו כולם למשא ומתן על הסדר קבע. זו הייתה בחירה מכוונת, ובה גם עוצמתו וגם חולשתו של ההסכם. המחנה התומך ראה בו הזדמנות היסטורית לסיים סכסוך בן מאה שנה באמצעות הכרה הדדית ופרידה משליטה בעם אחר. המחנה המתנגד ראה חימוש של ארגון טרור בנשק, בשטח ובלגיטימציה, וטענתו התחזקה עם גל פיגועי ההתאבדות שהחל באפריל 1994. גם בצד הפלסטיני הייתה התנגדות חריפה: חמאס והג'האד האסלאמי דחו את ההסכם מכל וכל, ואינטלקטואלים כמו אדוארד סעיד ראו בו כניעה שמותירה את ההתנחלויות על כנן ואת השליטה הישראלית בעינה. הרוב הצר בכנסת, שנשען בין השאר על קולות המפלגות הערביות, הפך בעצמו לטענה מרכזית של המתנגדים בדבר היעדר מנדט, טענה שליוותה את השנתיים הבאות עד רצח רבין.