1987

ב-8 בדצמבר 1987 התנגשה משאית ישראלית בכלי רכב פלסטיניים ליד מחסום ארז, וארבעה פועלים תושבי מחנה הפליטים ג'באליה נהרגו. השמועה שהתאונה הייתה מעשה נקם התפשטה במהירות, ולמחרת פרצו בג'באליה הפגנות שהתגלגלו תוך ימים לכל רצועת עזה ולגדה המערבית. כך החלה האינתיפאדה הראשונה. היא לא הונהגה בתחילה מבחוץ אלא צמחה מלמטה, מוועדות מקומיות שהתאגדו בהמשך לפיקוד הלאומי המאוחד של האינתיפאדה, וכלי הנשק שלה היו אבנים, צמיגים בוערים, שביתות מסחר וסירוב לשלם מסים. באותו חודש הוקמה בעזה תנועת חמאס, שצמחה מתוך האחים המוסלמים בהנהגת השייח' אחמד יאסין; אמנת התנועה פורסמה באוגוסט 1988. שלושה שבועות קודם לכן, ב-25 בנובמבר 1987, חדר מחבל מלבנון בגלשן ממונע והרג שישה חיילים במחנה צבאי בצפון, אירוע שהעצים בשטחים את התחושה שאפשר לפגוע בישראל. עשרים שנה מלאו אז לכיבוש הגדה והרצועה במלחמת ששת הימים.

המחלוקת סביב 1987 מתחילה כבר בשם. בעיני רוב הפלסטינים זו הייתה התקוממות עממית נגד עשרים שנות שלטון צבאי; בעיני חלק גדול מהציבור הישראלי זה היה גל טרור מאורגן שהוסווה כמחאה. המענה הישראלי כלל את המדיניות שהגדיר שר הביטחון יצחק רבין בינואר 1988 כשימוש בכוח ובמכות, והיא עוררה ביקורת ציבורית ומשפטית קשה גם בתוך ישראל. לפי נתוני בצלם, מפרוץ האינתיפאדה ועד ספטמבר 1993 נהרגו יותר מאלף פלסטינים בידי כוחות הביטחון הישראליים, ובהם מאות קטינים; באותה תקופה נהרגו כמאה אזרחים ישראלים ועשרות חיילים, ומאות פלסטינים נרצחו בידי פלסטינים בחשד לשיתוף פעולה. שתי תוצאות ארוכות טווח נולדו כאן. הראשונה היא ההכרה בחלק מהציבור הישראלי שאי אפשר להחזיק בשטחים בלי מחיר מתמשך, הכרה שהזינה בהמשך את אוסלו. השנייה היא כניסתו של חמאס כשחקן מרכזי, שמאז מתחרה באש"ף על ההנהגה הפלסטינית ומציע לה חלופה אסלאמית שדוחה הסדר מדיני.