2005

תוכנית ההתנתקות הוצגה על ידי ראש הממשלה אריאל שרון בדצמבר 2003, אושרה בממשלה ביוני 2004 ובכנסת באוקטובר אותה שנה. במאי 2004 דחו חברי הליכוד את התוכנית במשאל פנימי, ושרון המשיך בה בכל זאת. בפברואר 2005 עבר חוק יישום תוכנית ההתנתקות ברוב של 59 מול 40. הפינוי עצמו החל ב-15 באוגוסט 2005: 21 יישובים ברצועת עזה, ובהם גוש קטיף, וארבעה יישובים בצפון השומרון, גנים, כדים, שא-נור וחומש. כ-8,600 תושבים, כ-1,700 משפחות, פונו מבתיהם. הפינוי ברצועה הושלם ב-22 באוגוסט, בצפון השומרון למחרת, והחייל האחרון יצא מעזה ב-12 בספטמבר. ההתנגדות הייתה המונית ורובה לא אלימה: סרטים כתומים, צעדת כפר מיימון ביולי, וויכוח קשה על סירוב פקודה בצה"ל. המדינה הקימה את מנהלת סל"ע כדי לטפל בפיצויים ובדיור החלופי. אחרי ההתנתקות פרש שרון מהליכוד והקים את קדימה. בינואר 2006 ניצח חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וביוני 2007 השתלט על הרצועה בכוח.

ההתנתקות היא אולי המחלוקת הישראלית שהכי קשה לסגור. התומכים טענו אז וטוענים היום שהחזקת שמונת אלפים מתנחלים בין כמיליון וארבע מאות אלף פלסטינים הייתה נטל ביטחוני, כלכלי ומוסרי בלתי אפשרי, ושהיציאה החד-צדדית שחררה את ישראל מאחריות ישירה על חיי היומיום ברצועה. המתנגדים טענו שעקירת אזרחים מבתיהם בידי מדינתם היא קו אדום, שנסיגה בלי הסכם תתפרש כתבוסה ותתגמל את הטרור, ושהיא תהפוך את הרצועה לבסיס ירי. הרקטות שנורו מעזה בשנים שאחר כך, ובעיקר ה-7 באוקטובר 2023, הפכו את הטיעון הזה לנשק פוליטי רב עוצמה, אף שהוויכוח על שאלת הסיבתיות עצמה נמשך. בציונות הדתית נותר קרע עמוק: ציבור שראה את עצמו כחלוץ הממלכתיות גילה שהמדינה יכולה לעקור אותו, והשאלה מה קודם למה, המדינה או הארץ, לא נסגרה. גם הטיפול בפונים נכשל: רבים חיכו שנים לפתרון דיור קבע, ומבקר המדינה מתח על כך ביקורת חריפה.