ירושלים

החלטת החלוקה מ-1947 לא הקצתה את ירושלים לאף אחד מהצדדים אלא ייעדה לה משטר בינלאומי מיוחד. במלחמת 1948 נחלקה העיר בפועל: המערב בידי ישראל, המזרח והעיר העתיקה בידי ירדן, ובמשך תשע עשרה שנים לא הורשו יהודים לגשת לכותל. ביוני 1967 כבשה ישראל את מזרח העיר, הרחיבה מיד את גבולות העירייה והחילה על השטח שנוסף את המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים; ב-1980 חוקקה הכנסת את חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, ומועצת הביטחון הגיבה בהחלטה 478. תושבי מזרח העיר הפלסטינים קיבלו מעמד של תושבי קבע ולא אזרחות. לפי מכון ירושלים למחקרי מדיניות חיים בעיר כ-998 אלף תושבים בסוף 2024: 57% יהודים, 38% ערבים ו-5% תושבים זרים. לפי עיר עמים כ-40% מתושבי העיר אינם אזרחי המדינה. ב-2025 קודמו לראשונה, לפי עיר עמים, תוכניות בנייה במתחם E1 שנמנע במשך עשורים בשל התנגדות בינלאומית. שני הצדדים רואים בעיר את בירתם, ורוב מדינות העולם אינן מכירות בסיפוח.

הטענה הישראלית: ירושלים היא לב הזהות היהודית זה שלושת אלפי שנים, העיר שאליה מכוונת התפילה היהודית, ובירת ישראל מאז 1949. תשע עשרה שנות החלוקה היו החריג ההיסטורי, ובהן נהרס הרובע היהודי, חוללו בתי קברות ונאסרה גישת יהודים לכותל; רק ריבונות ישראלית הבטיחה בפועל חופש פולחן לשלוש הדתות. חלוקה מחדש פירושה גבול בתוך עיר חיה, סיכון ביטחוני, ומסירת המקומות הקדושים לידיים שכבר מנעו גישה בעבר. הטענה הפלסטינית: אלקודס היא מרכז החיים הפלסטיני — הדתי, הכלכלי, החינוכי והמוסדי — וסיפוחה נעשה חד-צדדית ובלי הסכמה, בניגוד למשפט הבינלאומי ולעמדת מועצת הביטחון. מעמד תושב הקבע רעוע וניתן לשלילה, אישורי בנייה במזרח העיר נדירים, וההריסות והפינויים מדללים את הנוכחות הפלסטינית. הרחבת ההתנחלויות ותוכניות כמו E1 נועדו לנתק את מזרח ירושלים משאר הגדה ולסכל מראש בירה פלסטינית. מנגד טוענת תנועת רגבים שהתמונה הפוכה: מאז 1999 נבנו לפי מחקרה במזרח העיר 2,593 מבנים בלתי חוקיים בשטחים פתוחים לעומת 68 במערבה, והעיר איבדה 3,503 דונם של שטחים פתוחים שיועדו לצורכי ציבור ולפיתוח עתידי.