השסע העדתי

בין 1948 ל-1951 הגיעו לישראל כ-688 אלף עולים והכפילו את אוכלוסייתה, כמחציתם מארצות האסלאם. רבים שוכנו במעברות, ובשיא, בסוף 1951, פעלו כ-127 מעברות ובהן כ-220 אלף איש, ומשם הופנו במידה רבה לעיירות פיתוח וליישובי ספר, בעוד ותיקים ועולי אירופה התיישבו במרכז. ב-8 ביולי 1959 ירו שוטרים בוואדי סאליב שבחיפה ופצעו את יעקב אלקריף, עולה ממרוקו; שמועה שנהרג הציתה מהומות, ובראש המחאה עמד דוד בן הרוש. ועדת חקירה בראשות השופט משה עציוני קבעה באוגוסט 1959 שאין צל של ספק שאפליה מכוונת מצד מוסדות המדינה אינה קיימת כלל, אך הכירה בתחושת קיפוח עמוקה והמליצה על השקעה בחינוך ובדיור. במרץ 1971 קמה במוסררה שבירושלים תנועת הפנתרים השחורים; אחרי פגישה עמם אמרה גולדה מאיר שהם אינם נחמדים, וב-18 במאי 1971 התפזרה הפגנה בכיכר ציון בעימותים ובעשרות מעצרים. ב-1977 הצביעו עיירות הפיתוח בשיעורים גבוהים לליכוד, ובמהפך נפל שלטון שהחזיק 29 שנה.

הצד המדבר בשם המחאה המזרחית אומר שהפערים לא נוצרו מעצמם: המדינה החליטה מי יישלח לעיירת פיתוח ומי לעיר במרכז, מי ילמד במגמה עיונית ומי במקצועית, ואיזו תרבות תיחשב ישראלית. הטענה אינה על עוני בלבד אלא על מחיקה, של שמות, של שפה ושל מסורת, ועל כך שהפער משתעתק בין דורות דרך נכסים, שכונות ורשתות קשרים. מחקריהם של ינון כהן ויצחק הברפלד מצאו שפערי ההכנסה וההשכלה בין יוצאי אסיה ואפריקה ליוצאי אירופה ואמריקה נשמרים גם בדור השני והשלישי. הצד השני אומר שהמדינה קלטה בתוך שלוש שנים אוכלוסייה בגודל שלה עצמה, בלי כסף, תחת צנע ואיום ביטחוני, ושלא פעל שם מנגנון אפליה מתוכנן אלא כאוס של חירום, כפי שקבעה ועדת עציוני. מומי דהן ואחרים מצביעים על התכנסות משמעותית: הפער בהשכלה ובהכנסה בקרב ילידי הארץ הצטמצם לאורך הדורות, חלק ניכר מהזוגות היהודים החדשים הם מעורבים עדתית, והלמ"ס אינה רושמת מוצא מעבר לדור השני, כך שהקטגוריה עצמה נמוגה בנתונים.