מרכז ופריפריה

בשנתיים הראשונות הוכפלה אוכלוסיית ישראל לכ־1.2 מיליון. בסוף 1949 שהו כ־90 אלף עולים במעברות, ובסוף 1951 כבר יותר מ־220 אלף בכ־125 ריכוזים. המדינה בחרה לפזר אותם ביישובים חדשים בגליל ובצפון הנגב; בית שמש, שנחשבת לראשונה שבהן, הוקמה ב־1950. בשנות השישים והשבעים היו כ־85 עד 90 אחוזים מתושבי עיירות הפיתוח יוצאי ארצות האסלאם, ובתחילת שנות התשעים נוספו עולי ברית המועצות לשעבר, כ־130 אלף מהם עד 1998. ב־1984 זכה מפעל עיירות הפיתוח בפרס ישראל. הפערים נמדדים עד היום: לפי מרכז אדוה ההוצאה העירונית לנפש בעיירות הפיתוח עמדה ב־2017 על 7,496 שקלים לעומת 8,291 בערי פורום 15, אך השתתפות הממשלה המיועדת לנפש הייתה גבוהה יותר דווקא בעיירות הפיתוח, 2,326 שקלים לעומת 2,093. מבקר המדינה מצא ביוני 2026 שכ־58 אחוזים מ־814 מיזמי ההתחדשות העירונית מקודמים במחוזות תל אביב והמרכז, ושבארבע ערי פריפריה לא הוצא היתר בנייה אחד ב־23 מיזמים בין 2017 ל־2025.

טענת הקיפוח אומרת שהפער אינו תאונה גיאוגרפית אלא תוצר מדיניות: המדינה שיכנה עולים, רובם מארצות האסלאם, הרחק ממרכזי התעסוקה, קשרה אותם למפעל אחד, ניתבה את ילדיהם למסלולים מקצועיים ולא בנתה שם בסיס כלכלי עצמאי. לכן, לשיטתה, הפער משעתק את עצמו לדורות: פחות משרות איכותיות, נסיעה ארוכה יותר, פחות תשתית בריאות והשכלה גבוהה, וכשמגיע כסף הוא מגיע כמענקי איזון ולא כיכולת ייצור. טענת ההשקעה אומרת ההפך: המדינה השקיעה בפריפריה יותר מבכל מקום אחר, דרך אזורי עדיפות לאומית, הטבות מס, מכללות אזוריות, העברת בסיסי צה"ל דרומה ותקציבים דיפרנציאליים. היא מצביעה על כך שהשתתפות הממשלה לנפש בעיירות הפיתוח גבוהה מזו שבערים החזקות, ושהפער בהוצאה נובע מהכנסות עצמיות, כלומר מכלכלה ולא מאפליה. היא נשענת גם על נתוני מרכז טאוב: שיעור בעלי התואר בקרב יהודים בני 30 עד 44 בדרום עלה מ־23 אחוזים בשנת 2000 ל־40 אחוזים ב־2017, מאזן ההגירה הפנימית התהפך לחיובי ושביעות הרצון של תושבי הדרום גבוהה מזו שבמחוזות אחרים. פורום קהלת מוסיף שמשרדים ייעודיים לפריפריה טשטשו אחריות במקום לייצר צמיחה.