סוף העולם שמאלה

שלהי שנות השישים, עיירת פיתוח בקצה הנגב. ניקול, בת למשפחה שעלתה ממרוקו, ושרה, שהגיעה זה עתה עם משפחתה מהודו, נפגשות בבית הספר והופכות לחברות. סביבן: אבות שהובטח להם מפעל, אמהות שמחזיקות את הבית בשיניים, קולנוע נודד, מוזיקה הודית בסלון והבטחות של המדינה שלא מגיעות. משחק קריקט מפגיש בין שתי הקהילות שחיות זו לצד זו בלי לדעת דבר, ובדיוק שם, בין הבגרות המינית לחלומות הבריחה, החברות בין הנערות נסדקת.

הסרט החזיר את אבי נשר לישראל אחרי שנים בהוליווד ומשך כארבע מאות ושבעים אלף צופים — להיט ענק לסרט ישראלי. הוא לקח שני פרסי אופיר בלבד, ופרסים בטאורמינה ובטוקיו. כאן מתחילה המחלוקת: יש שראו בו מבט פוסט-ציוני חד על יחסי מרכז ופריפריה, ואחרים ראו נוסטלגיה מתקתקה שמכבסת מצוקה מזרחית לפולקלור חמים. יאיר רוה כתב שמתחת לקומדיה מסתתר סרט מלנכולי שסופו טרגי.