ולקחת לך אישה

ויויאן אמסלם, ספרית ואם לארבעה, חיה בחיפה של סוף שנות השבעים בנישואים כבויים עם אליהו, פקיד דואר דתי ושתקן. הסרט מתרחש כמעט כולו בדירה, לאורך ימים ספורים לקראת שבת, כשאחיה של ויויאן מגיעים כדי לתווך, כלומר כדי לשכנע אותה להישאר. אלבר, גבר שאהבה, נמצא ברקע כאפשרות שלא תתממש. זהו סרט הביכורים של האחים רונית ושלומי אלקבץ, שכתבו וביימו יחד, והוא נשען על ההיסטוריה המשפחתית שלהם: אם ספרית ואב דתי שעבד בדואר. אורכו כמאה ושלוש דקות. הבכורה נערכה בשבוע המבקרים בפסטיבל ונציה בספטמבר 2004 וזכתה למחיאות כפיים ממושכות. רונית אלקבץ זכתה בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר ובפרס השחקנית בפסטיבל ירושלים 2004. אחריו באו שבעה בשנת 2008 וגט בשנת 2014.

הסרט מציב את המזרחיות הישראלית לא כפולקלור ולא כקומדיה, אלא כחומר של דרמה קאמרית קשה. הוא עשוי בסצנות ארוכות מאוד, במצלמה כמעט סטטית, בעברית מעורבת בערבית מרוקאית ובצרפתית, והוא נותן לשפה המשפחתית לעבוד בלי תרגום תרבותי לצופה. חשיבותו היא בכך שהניח את היסוד לאחת היצירות הפמיניסטיות המרכזיות בקולנוע הישראלי, ובכך שהעמיד את רונית אלקבץ כשחקנית וכיוצרת בו זמנית. המחלוקות סביבו נוגעות בשני נושאים. הראשון הוא ייצוג הגבר: אליהו מוצג כאדם חסום וקפוא, ויש שטענו שהסרט הופך את הגבר המזרחי הדתי לדמות אטומה שאין לה קול משלה. השני הוא שאלת המבט: היוצרים מספרים סיפור של הוריהם מתוך עמדה של דור שיצא מן הבית, ומבקרים שאלו אם התוצאה היא הקשבה או שיפוט. מנגד נטען שדווקא הסירוב של הסרט להציע גאולה, ושהותרתו של המבנה הדתי והמשפחתי בעינו, הם מה שהופך אותו לביקורתי באמת.