אושפיזין

משה ומלי בלנגה הם זוג חוזרים בתשובה מקהילת ברסלב בירושלים, חשוכי ילדים וחסרי כסף, ערב חג הסוכות. תרומה בלתי צפויה מגיעה אליהם, ומשה מוציא חלק ניכר ממנה על אתרוג יקר במיוחד. אל הסוכה שבנו מגיעים שני אושפיזין לא קרואים, אסירים שברחו, שאחד מהם הכיר את משה בחייו הקודמים. הביקור מפרק את השליטה העצמית שמשה מנסה לשמור ומעמיד את הזוגיות במבחן. גידי דר ביים לפי תסריט של שולי רנד, שגם גילם את משה. רנד, שחזר בתשובה ופרש מן המשחק, חזר למסך בתנאי שבת זוגו על המסך תהיה אשתו דאז, מיכל בת-שבע רנד, שזה היה תפקידה הראשון. הצילומים נעשו בשכונות חרדיות בירושלים באישורי רבנים, בהשתתפות תושבים כניצבים, ובמסגרת ההסכמות הסרט לא הוקרן בבתי קולנוע בשבת. הוא היה הצלחה קופתית בישראל, ושולי רנד זכה בפרס אופיר לשחקן הטוב ביותר.

חשיבותו של אושפיזין היא בשינוי עמדת המבט. עד אליו הקולנוע הישראלי הביט בחרדים מבחוץ, בין כאיום ובין כמושא סקרנות, ובקדוש של עמוס גיתאי גם כמערכת מדכאת. כאן הסיפור נמסר מבפנים, בשפה ובקצב של הקהילה, כולל תפילה, אמונה בהשגחה ותורת רבי נחמן, בלי שהמצלמה תתרגם אותם לצופה החילוני. התוצאה פתחה דלת לגל שלם של סרטים על העולם הדתי בעשור שאחריו. סביבו התנהלה מחלוקת כפולה. מן הצד החילוני נטען שהסרט הוא בפועל סרט קירוב, שמציג את הקהילה החרדית באור מרוכך, מוחק את מתחיה הפנימיים ואת יחסי הכוח בין גבר לאישה, ומציע עסקה שבה אמונה מתוגמלת בנס. מן הצד הדתי נמתחה ביקורת הפוכה, על עצם היציאה אל הקולנוע ועל הצגת חיי משפחה חרדית בפני קהל רחב. בני הזוג רנד עצמם הציגו את הסרט כניסיון מכוון לתקן ייצוג תקשורתי שלדעתם היה מעוות, ובעיקר בכל הנוגע למעמד האישה בבית דתי.