אדמה משוגעת

1974, קיבוץ בדרום הארץ. דביר בן השתים עשרה מתכונן לבר המצווה שלו ומטפל באמו מירי, שמצבה הנפשי מידרדר. האב מת שנים קודם לכן בנסיבות שלא מדברים עליהן. כשסטפן, ידיד שווייצרי של מירי, מגיע לביקור, הקיבוץ מגיב בעוינות, ואירוע אלים סביב כלב של שכן מאיץ את נידויה של המשפחה. דרור שאול, שגדל בעצמו בקיבוץ, כתב וביים, והצילומים נערכו בקיבוצים רוחמה וניר אליהו. אורך הסרט כמאה דקות והוא הופק בשיתוף גרמניה. הסרט זכה בפרס חבר השופטים לקולנוע עולמי בתחרות העלילתית בפסטיבל סאנדנס 2007, בפרס דוב הבדולח לסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין 2007, ובארבעה פרסי אופיר בשנת 2006 ובהם הסרט הטוב ביותר, מוזיקה, עיצוב אמנותי ופסקול. הוא היה מועמד ישראל לאוסקר לסרט הזר לשנת 2007.

אדמה משוגעת שייך לגל של סרטים אישיים שכתבו יוצרים מתוך ילדותם, אבל הוא היחיד מביניהם שהפך את הקיבוץ עצמו לנתבע. הטענה שלו אינה שהקיבוץ נכשל כלכלית אלא שהאידיאולוגיה השוויונית ייצרה מנגנון חברתי שאינו סובל חריגה, ושהילד הוא זה שמשלם. הצגת החינוך המשותף, ועדות הקיבוץ ולחץ הקהילה כמערכת שמדכאת חולי נפש עוררה תגובות חריפות. בני קיבוצים ואנשי התנועה הקיבוצית טענו שהסרט מכליל, שהוא לוקח מקרה קיצון והופך אותו לדיוקן של תנועה שלמה, ושהוא נשען על נוסטלגיה שלילית שמוכרת היטב בפסטיבלים בחוץ לארץ. מנגד נטען שהסרט אוטוביוגרפי במוצהר, שאינו מתיימר לתאר את כל הקיבוצים, ושהתגובות הזועמות עצמן ממחישות את הקושי של הקהילה להכיר במחיר שגבתה. גם דמות האם עמדה במרכז ויכוח, בין מי שראו בה תיאור מדויק וחומל של מחלת נפש לבין מי שטענו שהסרט משתמש בה בעיקר ככלי דרמטי בסיפור התבגרות של בן.