הסכסוך הישראלי-פלסטיני

ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם את החלטה 181, שהמליצה לחלק את ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית ולמדינה ערבית ולהחיל על ירושלים משטר בינלאומי מיוחד. ההנהגה הציונית קיבלה את ההחלטה, ההנהגות הערביות דחו אותה, ומלחמה פרצה. בסופה קמה מדינת ישראל בשטח גדול מזה שהוקצה לה, מדינה ערבית לא קמה, ומצרים וירדן החזיקו בעזה ובגדה. לפי אונר"א, יותר מ-700 אלף פלסטינים עקרו או גורשו מבתיהם בין אפריל לאוגוסט 1948; הסוכנות הוקמה בדצמבר 1949 והחלה לפעול במאי 1950 עבור כ-750 אלף פליטים. באתרה היא מדברת היום על כ-5 מיליון פליטים רשומים הזכאים לשירותיה, בעוד פרסומים אחרים נוקבים בכ-5.9 מיליון. בשנים שלאחר מכן עזבו או גורשו מאות אלפי יהודים מארצות ערב ומאיראן, ורובם הגיעו לישראל. ב-1967 כבשה ישראל את הגדה, עזה ומזרח ירושלים, ומאז הסכסוך נסוב גם על גורלם של מיליוני פלסטינים שאינם אזרחים באף מדינה ריבונית.

הטענה הישראלית-ציונית: העם היהודי הוא עם, לא רק דת, ולעם יש זכות להגדרה עצמית בארץ מוצאו — הזיקה ההיסטורית, הדתית והתרבותית לארץ ישראל רציפה אלפי שנים, והיא הוכרה בהצהרת בלפור, בכתב המנדט ובהחלטת האו"ם. ישראל קיבלה את החלוקה; הצד השני דחה אותה ופתח במלחמה, ולכן האחריות לתוצאותיה, ובכללן בעיית הפליטים, מוטלת על מי שיצא למלחמה. שיבת פליטים לישראל פירושה סופה של המדינה היהודית, כלומר ביטול ההגדרה העצמית של עם אחד כדי לממש את זו של האחר. וההיסטוריה מאז — הסירוב ב-1947, הכישלון בקמפ דיוויד, והפינוי מעזה שהוליד את שלטון חמאס — מלמדת לשיטתם שוויתור טריטוריאלי אינו קונה שלום. הטענה הפלסטינית: הפלסטינים ישבו בארץ הזאת דורות, ולא הם ביצעו את פשעי אירופה נגד היהודים. תוכנית שהקצתה למיעוט יהודי כמחצית הארץ נתפסה בעיניהם כהחלטה שנכפתה עליהם בלי הסכמתם. הנכבה, לשיטתם, אינה תוצאת לוואי של מלחמה אלא עקירה שהותירה עם בלי בית, וזכות השיבה מעוגנת בהחלטה 194. מ-1967 חיים מיליונים תחת שליטה צבאית בלי אזרחות ובלי ריבונות, ומבחינתם אין זה סכסוך בין שתי מדינות שוות אלא שליטה של צד אחד בשני.