גיוס תלמידי ישיבות

ההסדר נולד עם המדינה. בן־גוריון אישר דחיית שירות לכ־400 בחורי ישיבה שתורתם אומנותם, כדי לשקם עולם תורה שנמחק באירופה; המכון הישראלי לדמוקרטיה מתארך זאת ל־1948, ופרסומים אחרים מציבים את עיגון המכסה ב־1951. אחרי 1967 התייצב ההסדר על כ־800 דחיות בשנה, וב־1977 ביטלה ממשלת בגין, שנשענה על אגודת ישראל, את המכסה המספרית. לפי מקור ראשון עמדו הדחיות על כ־2.4 אחוזים ממחזור הגיוס ב־1974, כ־9.2 אחוזים ב־1999 ויותר מ־17 אחוזים היום. בדצמבר 1998 קבע בג"ץ שאין לשר הביטחון סמכות להסדר גורף בלי חקיקה; חוק טל עבר ביולי 2002 ברוב של 51 מול 41 ובוטל בפברואר 2012 ברוב של 6 מול 3; ביוני 2024 פסקו תשעה שופטים פה אחד שבהיעדר חוק חלה חובת הגיוס גם על בני ישיבות. בשנת הגיוס 2024 נמנו כ־91,500 חרדים חייבי גיוס, ובהם כ־63 אלף שאיבדו דחיית שירות עם פקיעת פרק הפטור. הציבור החרדי מונה כ־1.45 מיליון נפש, כ־14.3 אחוזים מהאוכלוסייה. בספטמבר 2026 פסל בג"ץ פה אחד גם את חוק הקפאת המעצרים.

מחנה שוויון בנטל טוען שהשירות הוא חובת האזרח המכוננת, ושפטור קבוצתי קבוע לציבור שהוא כבר כ־14 אחוזים מהאוכלוסייה וגדל מהר הפך ויתור נקודתי למעמד תורשתי. הטענה איננה רק מוסרית אלא מספרית: לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה צה"ל מדווח על חוסר של כ־15 אלף חיילים, ובהם כ־7,500 לוחמים, והמחיר משולם במילואים חוזרים של אותן משפחות. בלי חוק, אומרים שם, הכנסת מסדירה בדיעבד אי־התייצבות המונית, ובג"ץ נדרש לעשות את עבודתה; ודחיית השירות גם כובלת את הלומדים מחוץ לשוק העבודה עד גיל מבוגר. מנגד, מחנה תורתו אומנותו איננו טוען לפריבילגיה אלא להגנה: לימוד התורה הוא בעיניו תנאי לקיום העם לא פחות מהצבא, ועולם הישיבות בישראל הוא שיקום של עולם שהושמד בשואה. הצבא, לתפיסתו, איננו סביבה ניטרלית אלא מרחב שמנתק בחור מקהילתו, ולכן גיוס בכפייה הוא איום על המשכיות ולא ויכוח על נטל. הם מזכירים שההסדר נולד בהסכמת מייסדי המדינה, שהמספר שצה"ל צריך בפועל קטן מהמאגר, ושהמאבק הפך סמלי; המעצרים נתפסים בעיניהם כרדיפה, ואלפים מוכנים לשבת בכלא ולא להתגייס.