ערביי ישראל — אזרחים ומיעוט לאומי

בתום מלחמת 1948 נותרו בשטחה של מדינת ישראל שזה עתה קמה כ-150 אלף ערבים, שקיבלו אזרחות. לפי דוח ועדת אור גדלה האוכלוסייה הזאת לכ-1.2 מיליון בסוף המאה העשרים, ושיעורה מכלל התושבים נותר יציב יחסית — כחמישית. עד 1966 חיו רובם תחת ממשל צבאי שהגביל תנועה, תעסוקה והתארגנות פוליטית, ובאותן שנים הופקעו קרקעות רבות בבעלות ערבית והועברו לגופי התיישבות יהודיים. במרס 1976, אחרי הודעה על הפקעת כ-20 אלף דונם בגליל, נהרגו שישה אזרחים ערבים באירועים שנודעו כיום האדמה. באוקטובר 2000 נהרגו 13 בני אדם בעימותים בין המשטרה למפגינים; ועדת אור, שהגישה את מסקנותיה בספטמבר 2003, קבעה שהמדינה נהגה במגזר הערבי בהזנחה ובאפליה ולא חילקה משאבים בשוויון. ב-2005 סגרה מח"ש את כל שלושה עשר התיקים בלא כתב אישום. ב-2018 נחקק חוק יסוד הלאום, הקובע כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית בישראל ייחודי לעם היהודי, ומוריד את הערבית ממעמד של שפה רשמית למעמד מיוחד.

טענת האזרחים הערבים: הם אינם מיעוט שהיגר לכאן אלא הילידים שנשארו, ומדינה המגדירה את עצמה כמדינת הלאום של העם היהודי בלבד הופכת אותם לאזרחים מדרגה שנייה בהגדרה ולא רק בפועל. הם מצביעים על שנות הממשל הצבאי, על הפקעות הקרקע, על פערי תקציב ותשתיות, על כך שלא הוקמו יישובים ערביים חדשים ועל אכיפה רופפת מול פשיעה קטלנית. הדרישה שלהם אינה זכויות פרט בלבד אלא הכרה בהם כמיעוט לאומי ילידי, ולעיתים גם שינוי אופייה של המדינה למדינת כל אזרחיה. טענת הצד היהודי-ממלכתי: ישראל היא מדינת הלאום היחידה של העם היהודי, וזכותה להגדיר את עצמה כך אינה גורעת מזכויות הפרט של אזרחיה, שמצביעים, נבחרים לכנסת ויושבים בבית המשפט העליון. המדינה מצביעה על תוכניות חומש בהיקף עשרות מיליארדים ועל זינוק בהשכלה ובתעסוקה, ובעיקר בקרב נשים. מולן עומדת שאלת הנאמנות: כשמיעוט מזדהה לאומית עם הצד שנלחם במדינה ומנהיגיו קוראים לשנות את אופייה, אין זו לשיטתם דרישה לשוויון אלא לשינוי זהות המדינה. בסוגיית הקרקעות בנגב טוענים גופי ימין כרגבים שמדובר בהשתלטות על אדמות מדינה ולא באפליה.