דת ומדינה

ב-19 ביוני 1947, ערב בואה של ועדת החקירה של האו"ם, שלחה הנהלת הסוכנות היהודית מכתב לאגודת ישראל העולמית. על המכתב חתמו דוד בן-גוריון, הרב יהודה לייב מימון ויצחק גרינבוים, והוא נועד להבטיח חזית יהודית אחידה מול הוועדה. המכתב התחייב לארבעה דברים בלבד: השבת תהיה יום המנוחה הרשמי, מטבחים במוסדות ממלכתיים יהיו כשרים, בענייני אישות יינקטו כל האמצעים למניעת פילוג בעם, ולזרמי החינוך תישמר אוטונומיה. זה לא היה חוזה ולא חוק, אלא הבטחה פוליטית, והיא הפכה לשלד של יחסי דת ומדינה עד היום. ב-1953 חוקק חוק שיפוט בתי דין רבניים, שנתן לבתי הדין סמכות ייחודית בנישואין וגירושין של יהודים בישראל לפי דין תורה, כלומר אין בישראל נישואין אזרחיים. חוק שעות עבודה ומנוחה מ-1951 קיבע את השבת. סדרי הגודל: לפי הלמ"ס כ-550 אלף תושבים רשומים כחסרי דת או כאחרים, רובם עולי ברית המועצות לשעבר וצאצאיהם.

הצד השומר על הצביון אומר שהסטטוס קוו אינו זכות יתר של מיעוט אלא המחיר של קיום עם אחד. אם כל אדם יינשא ויתגרש כרצונו, בתוך שני דורות לא יהיה מרשם משותף שיאפשר ליהודים בישראל להינשא זה עם זה, ומדינה יהודית תישאר סמל ריק. בעיתונות החרדית חוזרת הטענה שההסכמות ההיסטוריות נשחקו לכיוון אחד בלבד, מסחר פתוח בשבת, פסיקות בג"ץ המכירות בגיור לא אורתודוקסי לצורך חוק השבות, ותחרות על הכשרות, ושהצד הדתי כבר שילם את חלקו. הצד השני אומר שאין כאן שמירה על סטטוס קוו אלא מונופול כפוי: אזרח שאינו מוכר כיהודי לפי ההלכה, או שאינו רוצה רב, פשוט אינו יכול להתחתן בארצו, ואישה שבעלה מסרב לתת גט תלויה ברצונו. ארגון חדו"ש מציג סקרים שלפיהם כ-65 אחוזים מהיהודים הבוגרים בישראל תומכים בנישואין אזרחיים, כולל רוב בקרב מצביעי הליכוד. המכון הישראלי לדמוקרטיה מוסיף שהסטטוס קוו כבר אינו קיים בפועל, ושהשחיקה ההדרגתית מייצרת דווקא הפרדה גדולה יותר בין דת למדינה.