הצעות לשינוי השיטה, ולמה הן לא קורות

ב-13 ביוני 1950 קיבלה הכנסת הראשונה את החלטת הררי: במקום חוקה שלמה תיכתב החוקה פרקים פרקים, כל אחד מהם חוק יסוד, וכשיושלמו יצטרפו לחוקה. שבעים ושש שנים אחר כך היא עדיין לא הושלמה, וההצעות לשנות את השיטה חוזרות בכל משבר. הראשונה שבהן היא חוקה כתובה. ב-2005 פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את חוקה בהסכמה, הצעת חוקה מלאה שבראש כתיבתה עמד נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, ובמקביל ניהלה ועדת החוקה של הכנסת הליך רחב לכתיבת חוקה. שתי היוזמות לא הבשילו לחקיקה. השנייה היא שינוי שיטת הבחירות: מעבר לבחירות אזוריות או לשיטה מעורבת, שבה חלק מן המנדטים נבחרים במחוזות וחלקם ברשימה ארצית, כדי שלכל חבר כנסת יהיה ציבור בוחרים מוגדר. בן-גוריון דחף לכיוון הזה בשנות החמישים ונכשל. השלישית היא העלאת אחוז החסימה, והיא הכלי היחיד ברשימה שהופעל באמת: אחוז אחד עד בחירות 1988, 1.5 אחוזים מ-1992, שני אחוזים מבחירות 2006, ו-3.25 אחוזים בעקבות חוק המשילות של מרץ 2014. הרביעית היא הגבלת מספר השרים; חוק המשילות קבע תקרה של שמונה עשר שרים וארבעה סגנים, והכנסת שנבחרה אחריו ביטלה אותה ב-2015 לפני הרכבת הממשלה. החמישית היא חוק יסוד: החקיקה, שיקבע כיצד מחוקקים ומשריינים חוקי יסוד ומהם גבולות הביקורת השיפוטית; הוא מוצע מאז שנות השבעים ומעולם לא עבר. השישית היא הגבלת כהונת ראש הממשלה. השינוי היחיד שבוצע במלואו היה הבחירה הישירה לראשות הממשלה, שנחקקה ב-1992, הופעלה ב-1996, 1999 ו-2001, פוררה את שתי המפלגות הגדולות ובוטלה ב-2001.

מי שדוחף לשינוי טוען שהשיטה הנוכחית מנתקת את הנבחר מן הבוחר. מדינה שלמה היא מחוז בחירה אחד עם רשימות סגורות, ולכן חבר כנסת חייב את מקומו למי שמרכיב את הרשימה ולא לתושבים; ממשלות מחזיקות בממוצע כשנתיים; והמדיניות נקבעת בהסכמים קואליציוניים שאיש לא הצביע עליהם. חוקה כתובה, לפי הטענה, תקבע את כללי המשחק בזמן רגיעה במקום שייאבקו עליהם בתוך משבר, ותיתן לשני הצדדים ביטחון שהמנצח בבחירות הבאות לא ישנה את הכללים לטובתו. מי שמתנגד טוען שהמחיר נופל תמיד על אותם ציבורים. השיטה היחסית היא הסיבה שמיעוט של חמישית, חרדים, עולים מברית המועצות לשעבר, תנועות מזרחיות ומפלגות רעיוניות קטנות מיוצגים בכלל; העלאת אחוז חסימה או מעבר למחוזות מוחקים דווקא את מי שאין לו ריכוז גיאוגרפי או מכונה מפלגתית. וחוקה שתיכתב ברוב של היום תקבע לדורות את התשובות של רוב היום לשאלות שעליהן החברה הישראלית חלוקה עמוקות, דת ומדינה, גבולות ואופי המדינה, וזו בדיוק הסיבה שב-1950 הגיעו לפשרת הררי מלכתחילה. חוסר היציבות, לפי הטענה הזאת, מקורו בחברה חצויה ולא בנוסחת ספירת הקולות, ושינוי הנוסחה יסתיר את השבר במקום לפתור אותו. מעל שני הטיעונים עומדת מציאות מבנית שאיש אינו חולק עליה: כדי לשנות את השיטה דרוש רוב בכנסת, והרוב הזה הוא בדיוק התוצר של השיטה הקיימת. כל קואליציה נזקקת ביום ההצבעה למפלגות הקטנות שהרפורמה מאיימת עליהן, וחוקי יסוד ניתנים לתיקון ברוב רגיל, כך שאין מנגנון שכופה הסכמה רחבה ואין מנגנון שמגן על הכללים מפני רוב מזדמן.