המפלגות: מהמחנות ההיסטוריים למפה של היום

מפלגה בישראל היא ישות משפטית מוגדרת. חוק המפלגות, התשנ"ב-1992, קבע שמפלגה נרשמת אצל רשם המפלגות והופכת לתאגיד, וכי רק גוף רשום כזה רשאי להגיש רשימת מועמדים לכנסת. מימונה הציבורי מוסדר בחוק מימון מפלגות, התשל"ג-1973, שמחלק כספים לפי מספר המנדטים ומעמיד את הדוחות לביקורת מבקר המדינה. הכניסה למשחק מוגבלת גם בתוכן: סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת, שנוסף ב-1985 והורחב ב-2002 גם למועמדים יחידים, אוסר השתתפות על רשימה או מועמד שיש במטרותיהם או במעשיהם שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות, או תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל. מי שמחליט הוא ועדת הבחירות המרכזית, גוף פוליטי בהרכבו שבראשו יושב שופט של בית המשפט העליון; פסילת רשימה ניתנת לערעור לבית המשפט העליון, ופסילת מועמד יחיד טעונה את אישורו. המפה עצמה השתנתה כמה פעמים מהיסוד. עד 1977 הובילה מפא"י ויורשתה כל ממשלה שקמה; המהפך של 1977 העלה את הליכוד לשלטון, ובאותן בחירות עצמן גרפה ד"ש 15 מנדטים, הכניסה הגדולה ביותר של מפלגה חדשה אי פעם, והתפוררה בתוך קדנציה אחת. ש"ס נולדה ב-1984 עם ארבעה מנדטים והגיעה לשיא של 17 ב-1999; מרצ קמה ב-1992 מאיחוד שלוש מפלגות וזכתה ב-12. שנות הבחירה הישירה פירקו את המרכז: שתי המפלגות הגדולות ירדו יחד ל-66 מנדטים ב-1996 ול-55 ב-1999, בעוד המפלגות המגזריות עלו מ-22 לכל היותר קודם לכן ל-48 ב-1999. בבחירות 2022 נכנסו עשר סיעות, מהליכוד עם 32 ועד העבודה עם 4, ובמהלך הקדנציה חלקן התפצלו והתאחדו מחדש. לקראת הבחירות שנקבעו ל-27 באוקטובר 2026 נבנית המפה מחדש.

על המפלגות בישראל מתנהלים שני ויכוחים שאינם קשורים זה לזה. הראשון הוא על מה בעצם מחלק את המפה. עמדה אחת אומרת שהמחלוקת מהותית ועתיקה: מעמד המשפט והביקורת השיפוטית, גורל השטחים, יחסי דת ומדינה, מקומו של המיעוט הערבי, וחלוקת נטל השירות. לפי גישה זו המפלגות הן כלים כנים של מחנות אמיתיים, וההצבעה בישראל עקבית להפליא לאורך עשורים. עמדה שנייה טוענת שמאז 2019 הציר המרכזי אינו אידאולוגי אלא אישי, בעד או נגד מנהיג אחד, ושהוא משטח מחלוקות אמיתיות, מייצר בריתות שאין ביניהן דבר מלבד הסכמה על מי לא יהיה ראש ממשלה, ומעניק למפלגות שנוצרו סביב אדם אחד תוחלת חיים קצרה. הוויכוח השני הוא על מי בוחר את הנבחרים. תומכי הבחירות המקדימות אומרים שהן פותחות את הרשימה לעשרות אלפי חברי מפלגה במקום להשאיר אותה בידי אדם אחד, ושחבר כנסת שחייב את מקומו למתפקדים ולא ליושב הראש נועז יותר מול הממשלה. מבקריהן משיבים שהפריימריז מייצרים תלות בקבלני קולות ובתורמים, מתגמלים נראות תקשורתית על פני עבודה פרלמנטרית, ומקשים על בניית רשימה מאוזנת; מפלגות שרשימתן נקבעת בידי מועצת רבנים או בידי יושב הראש מציגות דווקא לכידות ויציבות לאורך שנים. מעל שני הוויכוחים מרחף השלישי, על סעיף 7א. יש הרואים בו דמוקרטיה מתגוננת, שכן מדינה רשאית שלא לתת במה למי שמבקש לשלול את קיומה או להסית לגזענות. אחרים משיבים שפסילה היא הסנקציה הפוליטית החריפה ביותר, שהיא מופעלת בידי ועדה שרוב חבריה פוליטיקאים המתמודדים מול הנפסלים, ושבית המשפט העליון ביטל את רוב ההחלטות האלה, ראיה לשיטתם שהכלי משמש למאבק פוליטי ולא להגנה על המשטר.