ראש הממשלה: הסמכות והמגבלות

חוק יסוד: הממשלה בנוסחו הנוכחי, משנת 2001, מגדיר את ראש הממשלה כשר בממשלה ולא כשליט. הוא חייב להיות חבר כנסת, לפי סעיף 5, בעוד ששר רגיל אינו חייב. הממשלה נכנסת לתפקידה רק מרגע שהכנסת הביעה בה אמון, וההחלטות מתקבלות בה בהצבעה קולקטיבית; אין לראש הממשלה זכות וטו על החלטת ממשלה. סמכויותיו האמיתיות מרוכזות בכמה נקודות. הוא קובע את סדר יומה של הממשלה ומכנס את הקבינט המדיני-ביטחוני. הוא ממנה שרים באישור הכנסת, ורשאי להעביר שר מכהונתו: כהונת השר נפסקת 48 שעות אחרי שכתב ההעברה נמסר לידיו, אלא אם חזר בו ראש הממשלה קודם לכן. הוא רשאי, בהסכמת נשיא המדינה, לפזר את הכנסת בצו שיפורסם ברשומות, אך אז הוא הולך לבחירות בעצמו. מנגד, התפטרותו היא התפטרות הממשלה כולה, וכך גם מותו או חדילתו מהיות חבר כנסת; במקרים אלה ממשיכה הממשלה היוצאת למלא את תפקידיה עד שתקום ממשלה חדשה, מצב שבשנים 2019 עד 2021 נמשך חודשים ארוכים. את הכיסא קשה לקחת ממנו: אי האמון קונסטרוקטיבי ודורש 61 חברי כנסת שיצביעו בעד ממשלה חלופית מוכנה. בישראל אין הגבלת כהונות לראש ממשלה. עילת הנבצרות נגעה בשאלה הזאת ישירות: תיקון 12 לחוק היסוד, שהתקבל במרץ 2023, קבע שנבצרות אפשרית מטעמים של אי מסוגלות נפשית או פיזית בלבד, שהיוזמה נתונה לראש הממשלה עצמו או לממשלה ברוב של שלושה רבעים, ושהארכה מעבר לשבוע טעונה 80 חברי כנסת. בג"ץ 2412/23 קבע ב-3 בינואר 2024 שהתיקון הוא שימוש לרעה בסמכות המכוננת, ודחה את תחילתו לכנסת הבאה.

כמה כוח צריך להיות לראש ממשלה, זו מחלוקת שאין לה מרכז מוסכם. צד אחד טוען שראש הממשלה הישראלי חלש מדי. הוא אינו יכול לפטר שר שהוא ראש מפלגה שותפה בלי לסכן את הקואליציה כולה, הוא נדרש לקנות כל החלטה משמעותית מחדש, והוא מנהל מדינה בתנאי ביטחון קשים מתוך רוב שעלול להתפרק בתוך שבוע. לפי גישה זו הקיצור המתמיד של הקדנציות פוגע בתכנון ארוך טווח, ורק חיזוק מוסדי, כלומר קושי גדול יותר להפיל ממשלה, פחות שרים ומפלגות גדולות יותר, יאפשר שלטון שנושא באחריות למעשיו. בקצה הזה יש גם מי שמבקש להחזיר את הבחירה הישירה, כדי שראש הממשלה יינק את סמכותו מהבוחר במישרין ולא מהמיקוח הקואליציוני. הצד השני עונה שהניסוי הזה כבר נערך: החוק מ-1992 יושם בשלוש מערכות בחירות ובוטל ב-7 במרץ 2001 ברוב של 72 מול 37, אחרי שהמפלגות הגדולות התכווצו לשפל היסטורי והכנסת התפצלה מכל עבר. יתרה מזו, טוענים המצדדים בעמדה הזו, ראש ממשלה בישראל כבר מחזיק בכוח עצום: הוא שולט ברוב הפרלמנטרי ולכן גם בחקיקה ובחוקי היסוד, הוא ממנה, הוא יכול לפזר את הכנסת, והבלמים עליו מעטים ממילא. מכאן גם הוויכוח על הגבלת כהונות. תומכיה אומרים שמגבלה של שמונה שנים מונעת מהמשרה להפוך לרכושו של אדם, ומורידה את התמריץ לשנות כללי משחק כדי להישאר בה. מתנגדיה משיבים שהגבלה כזאת שוללת מהבוחר את הזכות לבחור את מי שהוא רוצה, וכשהיא נחקקת מול מכהן מסוים היא חדלה להיות כלל מוסדי והופכת לכלי נשק. שתי העמדות מסכימות רק על דבר אחד: שהמבנה הנוכחי אינו יציב.