למה אין לישראל חוקה

הכרזת העצמאות מ-14 במאי 1948 קבעה שחוקה תיכתב בידי אספה מכוננת נבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948. המלחמה דחתה את הבחירות ל-25 בינואר 1949, האספה המכוננת התכנסה בירושלים ב-14 בפברואר 1949, וכעבור יומיים, ב-16 בפברואר, חוקקה את חוק המעבר וקראה לעצמה הכנסת הראשונה. הגוף שנבחר כדי לכתוב חוקה הפך את עצמו לבית מחוקקים רגיל. טיוטת חוקה כבר הייתה מוכנה, הצעתו של ליאו כהן שנכתבה עוד לפני קום המדינה, והדיון בה נפתח בכנסת בתחילת 1950 ונמשך חודשים. דוד בן-גוריון הוביל את ההתנגדות בכמה טיעונים בבת אחת: המדינה בתהליך היווצרות ורוב העם היהודי עדיין מחוץ לה, ואין להחיל על העולים העתידיים מסמך שלא היו שותפים לו; לבריטניה אין חוקה כתובה והיא דמוקרטיה ותיקה; חוקה תקפיא את שיטת הבחירות היחסית שהוא ביקש לשנות; ומסמך נוקשה יעמיד שופטים מעל הכנסת הנבחרת. מעל הכול ריחפה ההבנה שחוקה תאלץ הכרעה בשאלת הדת והמדינה. המפלגות הדתיות, ובראשן הרב יצחק מאיר לוין מטעם החזית הדתית המאוחדת, אמרו זאת במפורש: לעם ישראל יש כבר חוקה, התורה, ומסמך אנושי שיכריז על עצמו כעליון יעמיד לה מתחרה. מולם תבעו חרות בראשות מנחם בגין, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים חוקה שתגביל את השלטון ותגן על הפרט ועל המיעוט. הפשרה נוסחה בידי יזהר הררי מהמפלגה הפרוגרסיבית והתקבלה ב-13 ביוני 1950 ברוב של 50 מול 38: ועדת החוקה, חוק ומשפט תכין הצעת חוקה למדינה; החוקה תיבנה פרקים פרקים, כשכל פרק מהווה חוק יסוד בפני עצמו; הפרקים יובאו לכנסת ככל שהוועדה תסיים את עבודתה, וכולם יחד יתאגדו לחוקת המדינה. הפרק הראשון, חוק יסוד: הכנסת, הגיע רק ב-1958.

הפשרה הזאת היא ליבת המחלוקת עד היום, ולשני הצדדים יש טיעון חזק. מי שתובע חוקה אומר: מדינה בת עשרות שנים עדיין חיה בלי מסמך יסוד שמגדיר מה מותר לרוב לעשות למיעוט. הכרזת העצמאות הבטיחה חוקה בתאריך מוגדר, וההבטחה הופרה. בלי חוקה אין רצפה לזכויות שאי אפשר לרדת ממנה, אין הסדרה של יחסי הרשויות, ואין תשובה לשאלה מי מוסמך לפסול חוק. כל משבר חוקתי מתגלגל אל בית המשפט, לא מפני שהשופטים תפסו כוח אלא מפני שאין טקסט שיכריע במקומם. חוקה שתתקבל בהסכמה רחבה תוציא את הוויכוחים האלה מבתי המשפט ותחזיר אותם לציבור, ותכריע בהסכמה בשאלות שכיום נחתכות בהצבעות של 61. מי שמגן על הדרך שנבחרה ב-1950 אומר: חוקה היא ברית, וברית שנכפית ברוב מזדמן גרועה מהיעדרה. השאלות שחוקה ישראלית חייבת להכריע בהן, מהי מדינה יהודית ודמוקרטית, מה מקומה של ההלכה, מה גבולותיה של המדינה, מהו מעמדו של המיעוט הערבי, הן בדיוק אלה שהחברה הישראלית לא הכריעה בהן, ולא מפני עצלות אלא מפני שהמחלוקת אמיתית ועמוקה. הדרך ההדרגתית אפשרה למדינה לבנות מוסדות והגנות בלי לפוצץ את עצמה בשנתה השנייה, ומי שמצטער עליה מתעלם מכך שבן-גוריון והרב לוין לא היו יכולים לחתום על אותו נייר. יתר על כן, חוקה נוקשה מעבירה לשופטים שלא נבחרו את ההכרעה בשאלות שהציבור לא הכריע בהן, ומקפיאה את תשובות הדור הנוכחי על הדורות הבאים.