המהפכה המשפטית

בשנת 1992 חוקקה הכנסת שני חוקי יסוד בענייני זכויות: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. בנובמבר 1995, בפסק דין בנק המזרחי, קבע הרכב של תשעה שופטים בהובלת אהרן ברק שחוקי היסוד עומדים מעל חקיקה רגילה ושבית המשפט מוסמך לפסול חוק הסותר אותם; ברק כינה זאת המהפכה החוקתית. במקביל התרחבה הביקורת המנהלית, ובראשה עילת הסבירות, שבה השתמש בית המשפט כבר בשנות השבעים ושבאמצעותה הורה ב־1993 להעביר מתפקידם שרים שהוגשו נגדם כתבי אישום. הוועדה לבחירת שופטים מונה תשעה חברים: שלושה שופטים, שני שרים, שני חברי כנסת ושני נציגי לשכת עורכי הדין, ומ־2008 נדרש רוב של שבעה מתוך תשעה למינוי לעליון. ב־4 בינואר 2023 הציג שר המשפטים יריב לוין תוכנית לשינוי המערכת. במרץ 2023 דיווחו כלי תקשורת על 150 עד 240 אלף מפגינים בתל אביב, המארגנים טענו לחצי מיליון, וההסתדרות הכריזה שביתה כללית. ביולי 2023 בוטל בחוק יסוד השימוש בעילת הסבירות כלפי נבחרי ציבור; בינואר 2024 קבע בית המשפט ברוב של שנים עשר מול שלושה שהוא מוסמך לבקר חוקי יסוד, וברוב של שמונה מול שבעה פסל את התיקון; ובמרץ 2025 שינתה הכנסת את הרכב ועדת הבחירה, החל מהכנסת הבאה.

מחנה הרפורמה אומר שהמהפכה החוקתית מעולם לא נבחרה: שני חוקי יסוד עברו ב־1992 ברוב קטן, בלי שהבוחר ידע שהוא מכונן חוקה, ובית המשפט יצק לתוכם סמכות פסילה שאיש לא הצביע עליה. לטענתו אין בישראל איזון אלא עודף כוח שיפוטי: השופטים משפיעים על בחירת יורשיהם דרך שלושת נציגיהם ורוב של שבעה מתוך תשעה, עילת הסבירות מאפשרת לשופט להחליף את שיקול דעתו של הנבחר בשלו, ועמדת היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה. התיקונים, לשיטתו, מחזירים את ההכרעה לנבחרים כמקובל בדמוקרטיות אחרות, שרבות מהן ממנות שופטים בהליך פוליטי מוצהר. מחנה המחאה מתחיל מנקודה אחרת: אין בישראל חוקה, אין בית מחוקקים שני, אין פדרליזם ואין בחירות אזוריות, והממשלה שולטת מעצם הגדרתה ברוב הכנסת. לכן בית המשפט הוא הבלם היחיד, וביטול הסבירות מוציא מביקורת דווקא מינויים ופיטורים של שומרי סף, ואילו שינוי ועדת הבחירה הופך את בית המשפט לזרוע של הרוב. גם העיתוי נטען: ראש הממשלה עומד לדין, ולכן הרפורמה נראית להם אישית ולא מבנית.