הרפורמה המשפטית 2023

ב-4 בינואר 2023 הציג שר המשפטים יריב לוין את מה שכינה השלב הראשון ברפורמה במערכת המשפט. החבילה כללה ארבעה מרכיבים. הראשון, שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים: במקום תשעה חברים שבהם שלושה שופטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין, הוצע גוף של אחד עשר ובו רוב לנציגי הממשלה והקואליציה. השני, פסקת התגברות המאפשרת לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט פסל. השלישי, ביטול עילת הסבירות ככלי לביקורת על החלטות הממשלה והשרים. הרביעי, הפיכת היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון שחוות דעתן אינה מחייבת את השר. מינואר 2023 יצאו מדי שבוע מאות אלפים להפגנות, בקפלן בתל אביב ובעשרות מוקדים; ב-27 במרץ 2023, אחרי פיטורי שר הביטחון והשבתה כללית, הודיע ראש הממשלה על עצירת החקיקה, והמשא ומתן בבית הנשיא התפוצץ ביוני. ב-24 ביולי 2023, אחרי דיון רצוף של כשלושים שעות, אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את תיקון מספר 3 לחוק יסוד: השפיטה, שקבע כי שום ערכאה לא תדון בסבירות החלטה של הממשלה, ראש הממשלה או שר. התוצאה: 64 בעד, אפס נגד, כאשר 56 חברי האופוזיציה החרימו את ההצבעה. ב-1 בינואר 2024 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון בהרכב חסר תקדים של חמישה עשר שופטים: שנים עשר מול שלושה קבעו שלבית המשפט יש סמכות לבטל חוק יסוד במקרים חריגים וקיצוניים, ושמונה מול שבעה ביטלו את התיקון. במרץ 2025 העבירה הכנסת תיקון נוסף המשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שתחילתו נדחתה לכנסת הבאה, והשאלות סביבו טרם הוכרעו.

טענת התומכים היא שבישראל התרחשה נטילת סמכות שאיש לא העניק. בית המשפט העליון הוא שקבע לעצמו, בפסק דין בנק המזרחי ב-1995, שחוקי היסוד הם חוקה ושהוא מוסמך לפסול על פיהם חוקי כנסת, בלי אסיפה מכוננת ובלי הכרעת בוחר. עילת הסבירות, לשיטתם, מאפשרת לשופט להחליף את שיקול דעתו של שר נבחר בשיקול דעתו שלו בלי שהופר שום כלל; ועדה שבה שופטים מכהנים בוחרים בפועל את יורשיהם היא ייחודית בעולם; וברוב הדמוקרטיות הנבחרים הם שממנים שופטים, בסנאט האמריקני, בפרלמנט הגרמני או בממשלה הבריטית. מכאן שהרפורמה אינה ביטול ביקורת שיפוטית אלא החזרת האיזון למקום שבו הוא נמצא במקומות אחרים. טענת המתנגדים היא שההשוואה הזאת מפילה את הנקודה המרכזית: בישראל אין חוקה שלמה, אין בית מחוקקים שני, אין נשיא עם זכות וטו, אין מבנה פדרלי ואין בית משפט חוקתי נפרד. הממשלה שולטת בכנסת מעצם הגדרתה, חוק יסוד ניתן לתיקון ברוב רגיל, ולכן הבלם היחיד על רוב של 61 הוא בית המשפט. כשמסירים אותו לא נוצר איזון אלא רשות אחת בלי מגבלה, ומי שמשלם ראשון הוא מי שאין לו רוב: מיעוטים, יחידים, אופוזיציה. הוויכוח נשאר פתוח בדיוק בנקודה שבה התחיל, בשאלה מי מוסמך לקבוע את כללי המשחק כשאין מסמך שמכריע ביניהם. פסק הדין של ינואר 2024 הכריע מקרה אחד ולא את השאלה, ושני המחנות ממשיכים לטעון שהצד השני פועל מחוץ לגבולות הלגיטימיות.