שומרי הסף

דרור מורה ריאיין שישה מראשי שירות הביטחון הכללי שכיהנו בין 1980 ל-2012: אברהם שלום, יעקב פרי, כרמי גילון, עמי איילון, אבי דיכטר ויובל דיסקין. הסרט, הפקה ישראלית צרפתית באורך כתשעים וחמש דקות, בנוי כסדרת ראיונות מול מצלמה, בשילוב חומרי ארכיון ושחזורים ממוחשבים של תצלומי אוויר וסיכולים ממוקדים. הפרשות שעולות בו כוללות את פרשת קו 300, המחתרת היהודית, הסכמי אוסלו, רצח רבין והאינתיפאדה השנייה. הפורמט חושף פער מכוון: אנשים שניהלו את מנגנון הביטחון החשאי ביותר בישראל מנסחים במילותיהם שלהם ספק מוסרי, ולעיתים חרטה, על החלטות שקיבלו. הסרט הוקרן בפסטיבלים בטורונטו ובניו יורק, קיבל ביקורות נלהבות בעיתונות האמריקנית והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס 2013, שנה שבה היה מועמד גם סרט תיעודי ישראלי פלסטיני נוסף, חמש מצלמות שבורות. הוא לא זכה בפרס.

חשיבותו נובעת מהמעמד של המרואיינים: אלה אינם פעילי שמאל אלא בכירי הממסד הביטחוני, והדברים שאמרו, למשל שהמדיניות בשטחים נכשלה אסטרטגית, קיבלו משקל שלא היה להם בפי אחרים. הסרט תרם לתבנית שלמה של תיעוד ישראלי המבוסס על עדות מבפנים. הביקורת עליו נשמעה משני כיוונים. מימין נטען שהוא משמש כלי ניגוח בינלאומי נגד ישראל, שהוא בונה על הרגע שבו איש ביטחון פורש ומדבר בלי אחריות מבצעית, ושהצגתו בזירה זרה מזיקה. משמאל נטען דווקא שהסרט נדיב מדי כלפי מרואייניו: שהוא מאפשר להם להתוודות בלי לשלם מחיר, שהוא מציג את הכיבוש כבעיה של קבלת החלטות ולא כמערכת, ושקולם של הפלסטינים כמעט אינו נשמע בו. שני הקווים האלה ליוו מאז דיונים על תיעוד ביטחוני בישראל.