למלא את החלל

שירה, בת שמונה עשרה ממשפחה חסידית בתל אביב, עומדת לפני שידוך ראשון. אחותה אסתר מתה בלידה, והאם דוחפת את שירה להינשא לאלמן, יוחי, כדי שהתינוק יישאר במשפחה. הסרט מתרחש כמעט כולו בתוך הבתים והדירות של הקהילה, בתאורה רכה ובמצלמה קרובה, ומרבית הדרמה בו מתנהלת בשתיקות ובניסוחים עקיפים. רמה בורשטיין, בוגרת סם שפיגל שחזרה בתשובה ועסקה במשך שנים בהפקת סרטים לקהל נשים חרדיות בלבד, ביימה כאן את סרטה הראשון לקהל הרחב. הסרט הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה 2012, ושם זכתה הדס ירון בגביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר. בטקס פרסי אופיר של אותה שנה קיבל שלוש עשרה מועמדויות וזכה בשבעה פרסים, ובהם הסרט, הבימוי, התסריט, הצילום, השחקנית הראשית והשחקנית המשנית, ונבחר לייצג את ישראל בתחרות האוסקר.

בחשיבותו של הסרט יש הסכמה רחבה יחסית: הוא הזיז את הייצוג של החברה החרדית בקולנוע הישראלי ממקום של סקרנות או האשמה למקום של פנים קהילתי, והוא פתח פתח לגל של יצירות שעסקו בעולם הדתי מתוכו. הוויכוח סביבו חד יותר. מבקרות ומבקרים טענו שהסרט מייפה את מוסד השידוכים, שהוא מצלם את הצמצום של מרחב הבחירה הנשי באור אסתטי ורומנטי, ושהיעדר ביקורת מפורשת פועל כהצדקה. מנגד נטען שדווקא הסירוב לשפוט הוא ההישג, שהסרט מניח לגיבורה סובייקטיביות במקום להפוך אותה למקרה מבחן סוציולוגי, ושהדרישה שיצירה חרדית תסתיים בעזיבה היא עצמה דרישה פוליטית. נלווה לכך ויכוח על מימון ציבורי: יש שראו בתמיכת הקרנות ביצירה דתית הרחבה ראויה של הייצוג, ואחרים סברו שקולנוע ממומן ציבורית אמור להציב שאלות ביקורתיות על קהילות סגורות.