ביטול הצנזורה על מחזות

עד סוף שנות השמונים נדרש כל מחזה שעלה בישראל לאישור מוקדם של המועצה לביקורת סרטים ומחזות, גוף שפעל מכוח פקודה מנדטורית ושחבריו מונו בידי שר הפנים. המועצה יכלה לפסול טקסט שלם, לדרוש מחיקת משפטים או להתנות את העלאת ההצגה בשינויים, והתיאטראות הציבוריים נטו להיענות כדי לא לסכן הפקה שכבר הושקעו בה כספים. נקודת המפנה הגיעה ב-1985, כשהמועצה פסלה את המחזה אפרים חוזר לצבא של יצחק לאור, בטענה שהוא מציג את השלטון הצבאי בשטחים באופן מסולף וזדוני. לאור והאגודה לזכויות האזרח עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק, ובפסק דין עקרוני משנת 1987 נקבע כי המועצה חרגה מסמכותה, כי יש להפעיל את כוח הפסילה בזהירות ובריסון, וכי אין לאסור הצגה אלא כשקיימת ודאות קרובה לפגיעה קשה. במקביל התנהלה מערכה ציבורית ופוליטית. בדצמבר 1986 פסלה המועצה את המחזה החילוני האחרון של שמואל הספרי, שעסק במעמדם של חילונים תחת שלטון דתי, והחלטה זו עוררה גל מחאה נוסף ואף עוררה ארגוני נוער לצאת נגד הצנזורה. ב-15 בדצמבר 1986 הודיע שר החינוך והתרבות יצחק נבון ברדיו על כוונתו לבטל את הצנזורה על מחזות, וכעבור תשעה ימים מינה ועדה שתדון בצעד. ב-7 באוגוסט 1987 בוטלה הצנזורה על מחזות לתקופת ניסיון של שנתיים, ולאחר מכן לצמיתות. נבון נימק את הצעד בכך שהציבור בישראל בוגר דיו כדי להחליט בעצמו אם ללכת להצגה מסוימת. הצנזורה על סרטים, לעומת זאת, נותרה על כנה שנים רבות נוספות, והמועצה המשיכה לפעול בתחום הקולנוע בלבד.

חשיבותו של הצעד גדולה מכפי שנדמה, משום שהוא שינה את נקודת המוצא של כל יוצר ישראלי. עד 1987 המחזאי כתב מתוך ידיעה שיש מי שקורא את הטקסט לפניו ורשאי למחוק; אחריה, כל מחזה יכול לעלות, והוויכוח עליו מתחיל רק אחרי שהקהל ראה אותו. שורה שלמה של הפקות פוליטיות בשנות התשעים והאלפיים לא הייתה יכולה לעלות בצורתה המקורית תחת המשטר הקודם. הוויכוח על הביטול לא נגמר עם ההחלטה. המתנגדים טענו שמדינה שנתונה במלחמה מתמשכת אינה יכולה לוותר על כלי שמונע מבמות ציבוריות להפוך למכשיר של הסתה, של פגיעה קשה ברגשות דת או של השחרה שיטתית של החיילים ששולחים אותם להילחם; לשיטתם ההגנה על מיעוט צופים נפגעים אינה צנזורה אלא אחריות, ובית המשפט עצמו הודה שיש מקרים שבהם פסילה מוצדקת. המצדדים בביטול השיבו שהצנזורה המוקדמת פסולה מעצם טבעה, משום שהיא שופטת יצירה לפי תקציר ולא לפי חוויה, ומשום שאדם או ועדה שמחליטים מראש מה מותר לומר על הבמה מקבלים כוח שאין לו מקום בדמוקרטיה; לדבריהם ההגנה האמיתית של הציבור היא זכותו לא לקנות כרטיס. שני הצדדים ניזונים מאותה עובדה מטרידה: לאחר 1987 לא נעלמה המחלוקת אלא רק שינתה צורה, וההתנגשות בין מדינה ליוצרים עברה מוועדת פסילה אל תנאי מימון, סל תרבות וקריטריונים תקציביים, שם היא מתנהלת עד היום.