גטו

גטו של יהושע סובול עלה בבכורה במאי 1984 בתיאטרון חיפה, ובאותה שנה הועלה גם בברלין. הוא מבוסס על גטו וילנה תחת הכיבוש הנאצי, ובמרכזו העובדה ההיסטורית שבתוך הגטו פעל תיאטרון. אחת הדמויות היא הרמן קרוק, ספרן הגטו, שבמציאות ניהל יומן ותיעד את החיים בו; במחזה הוא כותב כרוניקה של המתרחש ומתנגד לרעיון שיעלו הצגות במקום שבו אנשים מתים. מולו עומדים אלה שראו בתיאטרון דרך לשמור על צלם אנוש, ולצדם עומד ראש היודנרט, שמנסה להציל חלק מן היהודים באמצעות שיתוף פעולה עם הגרמנים. סובול אינו מכריע בין העמדות. המחזה זכה בפרס כינור דוד ב-1984, ובהמשך הועלה ברחבי העולם: בתיאטרון הלאומי בלונדון ב-27 באפריל 1989, בבימוי ניקולס היטנר ובגרסה אנגלית של דיוויד לאן, ובניו יורק בסוף אותו חודש. בלונדון זכה בפרס איוונינג סטנדרד למחזה הטוב של השנה.

גטו הוא ההצלחה הבינלאומית הגדולה ביותר של מחזאות ישראלית וההוכחה שאפשר לייצא דרמה ישראלית מקורית. חשיבותו הפנימית גדולה לא פחות: הוא הכניס לבמה הישראלית את שאלת שיתוף הפעולה היהודי בגטאות בלי להסתפק בגינוי, והציג את היודנרט כמי שנאלץ לבחור בין רעות חולות. הוא גם עסק בשאלה מה מותר לאמנות לעשות מול זוועה, שאלה שהיא בו זמנית על הגטו ועל המחזה עצמו. הביקורת נחלקה. המבקרים טענו שהצגת תיאטרון, שירים וקברט בתוך גטו מסתכנת בנרמול, מטשטשת את ההבדל בין רוצח לקורבן, ומעניקה לגיטימציה בדיעבד למי ששיתפו פעולה; פרנק ריץ' בניו יורק טיימס תקף את היצירה כטיפול משמים בשואה. המגינים טענו שהמחזה נאמן לעובדות ההיסטוריות, שתיאטרון אכן פעל בווילנה, ושסירוב להתבונן בדילמות של הנהגה יהודית תחת כיבוש הופך את הזיכרון לטקס במקום להבנה.