יעקובי ולידנטל

יעקובי ולידנטל עלה בבכורה בדצמבר 1972, בהפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי וצוותא. חנוך לוין כתב וביים, אלכס כגן הלחין, ובתפקידים הראשיים שיחקו אלברט כהן כיעקובי, יוסף כרמון כלידנטל וזהרירה חריפאי כרות שחש. המחזה עוסק בשני חברים ותיקים ובאישה שנכנסת ביניהם, ובמאבק הקטן והאכזרי על מי יזכה במי. לוין הגדיר אותו כקומדיה מוזיקלית, והשירים משולבים בו כחלק מן העלילה ולא כקישוט. זו הייתה נקודת מפנה בקריירה שלו: אחרי הסאטירות הפוליטיות הישירות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים, ובראשן מלכת אמבטיה, הוא נטש כאן את הזירה הציבורית לטובת מה שהתגבש אצלו כקומדיות של המצב האנושי. ההצגה זכתה להצלחה, הועלתה שוב ב-1980, ומאז הופקה פעמים רבות בישראל ובחוץ לארץ, בין השאר בתיאטרון החאן בירושלים.

החשיבות שלה כפולה. ראשית, היא הקימה את הדגם שיחזור אצל לוין לאורך שלושים שנה: מספר קטן של דמויות, שפה גבוהה ומדויקת שמושמת בפיהם של אנשים קטנים, אכזריות שמצחיקה, וכמיהה שלא תמומש. שנית, היא הוכיחה שאפשר לכתוב מחזה ישראלי שאינו עוסק במלחמה, בקיבוץ או בשואה, ובכל זאת הוא ישראלי לחלוטין בעברית שלו, בקטנוניות שלו ובקצב שלו. המחלוקת עליה מתונה יותר מזו שליוותה את הסאטירות, אך היא קיימת. מבקרים טענו שלוין מתעב את דמויותיו, מציג את בני האדם כמסכנים דוחים, ומשעבד את הצופה לסדיזם מנומס; ההאשמה החוזרת היא מיזנתרופיה. אחרים השיבו שהחמלה אצלו מוסתרת אך אמיתית, ושדווקא הסירוב לייפות הוא מה שמעניק לדמויות כבוד. הוויכוח על האנושיות אצל לוין נמשך גם היום ומעצב את הדרך שבה מביימים אותו.