מלכת אמבטיה

מלכת אמבטיה עלתה בתיאטרון הקאמרי ב-1970, בבימוי דוד לוין, כתוכנית סאטירית של חנוך לוין על ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. זו הייתה תוכנית של מערכונים ושירים ולא מחזה עלילתי אחד, והיא תקפה את האופוריה שלאחר הניצחון, את המיתוס הצברי, את הקדושה שנקשרה בכוח הצבאי ואת הדרך שבה החברה מדברת על נופליה. התגובה הייתה חסרת תקדים. באולם התפרעו צופים, הושלכו פצצות סירחון, ומועצת פועלי ירושלים מנעה את הצגתה בעיר. המועצה לביקורת סרטים ומחזות דנה בה בשש ישיבות: תחילה פסלה שני קטעים, אחר כך אישרה אותם לאחר תיקונים, ואז פסלה אותם שוב. שר החינוך יגאל אלון סירב לבטל את התמיכה הכספית בתיאטרון, בטענה שחופש רפרטוארי הוא סיכון מובנה בדמוקרטיה. ב-18 במאי 1970 החליטה הוועדה האמנותית של הקאמרי עצמה להוריד את התוכנית מן הבמה, אחרי תשע עשרה הצגות בלבד.

האירוע חשוב פחות בגלל איכות הטקסט ויותר בגלל מה שהוא חשף. הוא סימן את תחילתו של גל התיאטרון הפוליטי הישראלי ואת כניסתו של חנוך לוין למרכז התודעה. הוא גם הראה שבישראל של 1970 סאטירה על הצבא ועל השכול נתפסה לא כביקורת אלא כחילול. טענת המבקרים הייתה עניינית וחזקה: המדינה הייתה בעיצומה של מלחמת ההתשה, משפחות קברו את בניהן, ולעג לשכול ולמיתוס הלאומי בזמן אמת נחווה כאכזריות כלפי אנשים חיים ולא כאומץ. יש שטענו גם שהסאטירה גורפת ופוגענית מכדי להיות ויכוח. טענת המגינים הייתה שתפקידו של התיאטרון הוא בדיוק זה, לומר את מה שאסור בזמן שאסור, ושכניעה ללחץ רחוב, לפצצות סירחון ולצנזורה קובעת שכל קבוצה מספיק רועשת יכולה לסגור הצגה. שתי הטענות עדיין חיות בכל ויכוח ישראלי על אמנות במימון ציבורי.