תיאטרון יידישפיל

תיאטרון יידישפיל הוקם בתל אביב ב-1987 ביוזמת השחקן והבמאי שמואל עצמון-וירצר, ניצול שואה יליד פולין, שהיה יושב הראש הראשון והמנהל האמנותי של המוסד. להקמה נרתמו ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט ואיש העסקים משה נוידרפר, ובכך נוצר תקדים: לראשונה קמה בישראל להקה מקצועית קבועה שכל הצגותיה מתקיימות ביידיש, בגיבוי עירוני וממלכתי. התיאטרון מעלה כארבע הפקות חדשות בשנה, ובהן מחזות קלאסיים מתורגמים ליידיש, עיבודים לספרות יידיש קלאסית ומחזות מקור. כדי לפתוח את האולם גם למי שאינם דוברי השפה פועל תרגום סימולטני על מסכים, בעברית וברוסית, מנגנון שהפך לחלק מחוויית הצפייה עצמה. מאז הקמתו העלה יידישפיל עשרות הפקות והופיע גם מחוץ לישראל, בערים ובהן לונדון, וינה, אמסטרדם ולוס אנג'לס, שם פגש קהילות יידיש ותיקות. פעילותו זכתה בהכרה ציבורית, ובין השאר הוענק לו פרס איציק מאנגר ב-1997, פרס נחשב בעולם היידיש. הרפרטואר נע בין קומדיות עממיות ומחזות זמר, שמושכים קהל רחב, לבין יצירות כבדות יותר מן הקנון היהודי-מזרח אירופי. הקהל של השנים הראשונות היה ברובו קהל מבוגר, ניצולים ובני הדור שדיבר את השפה בבית; עם השנים נוספו לו צופים צעירים יותר, סטודנטים ליידיש, קהל דובר רוסית ומבקרים מן הציבור החרדי, שעבורו יידיש היא שפה חיה. עצמון-וירצר ניהל את התיאטרון שנים ארוכות והפך לדמות מזוהה עם המפעל כולו.

משמעותו של יידישפיל חורגת מן הבמה, משום שהוא נוגע בפצע ותיק של התרבות הישראלית. בשנות היישוב והמדינה הצעירה נתפסה יידיש כשפת הגלות והוצאה בכוח מן המרחב הציבורי, לעיתים באמצעות לחצים ממשיים על הופעות בשפה. הקמת תיאטרון יידיש ממוסד ובמימון ציבורי, ארבעים שנה אחרי השואה, הייתה אמירה תרבותית: השפה שנרצחו רוב דובריה זכאית לבמה מוסדית ולא רק לערבי נוסטלגיה. הוויכוח על המוסד מלווה אותו כמעט מראשיתו. המבקרים טוענים שהתיאטרון עוסק בשימור ולא ביצירה, שהרפרטואר נוטה לקומדיה עממית ולעולם השטעטל המתקתק ופחות אל הרובד הרדיקלי, החילוני והמודרניסטי של תרבות יידיש, ושכספי תרבות מוגבלים מופנים אל קהל מצטמצם במקום אל מחזאות עברית עכשווית שמתקשה למצוא במה. יש גם הטוענים שהתרגום הסימולטני מעיד על הבעיה: קהל שאינו מבין את השפה בא אל חוויה מתווכת, ולכן מדובר במוזיאון חי יותר מאשר בתיאטרון. המגינים משיבים שדווקא ההיצמדות לשפה היא ההישג, שהתרגום מאפשר לשמר קול אותנטי בלי לוותר על קהל, ושאחריות המדינה לשפה שהיא עצמה דחקה אינה מותרות אלא תיקון. הם מוסיפים שהתיאטרון מספק לקהל מבוגר, ובכללו ניצולים ועולים, חיים תרבותיים בשפתו, וששאלת האיכות האמנותית של הפקה בודדת אינה שאלת עצם קיומו של המוסד.