ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה

ארבייט מאכט פריי מטויטלנד אירופה נוצרה במרכז התיאטרון עכו ועלתה ב-1991, אחרי כשלוש שנות עבודה משותפת. את היצירה ביים דודו מעיין, ובין יוצריה ומבצעיה היו סמדר יערון, ח'אלד אבו עלי ומוני יוסף, שפיתחו את הטקסט בחדרי חזרות ולא מתוך מחזה כתוב מראש. ההצגה נמשכה כחמש שעות ולא התקיימה על במה אלא כמסע בין תחנות. הקהל, קבוצה קטנה בכל הצגה, יצא באוטובוס מעכו אל מוזיאון בית לוחמי הגטאות, שם ליוותה אותו דמות מדריכה בין התצוגות והמסמכים, המשיך אל חדרים שונים בעיר העתיקה, ובסופו הגיע אל מוזיאון זיכרונות שואה שנבנה במיוחד עבור העבודה. לאורך הדרך התבקשו הצופים לאכול, לגעת, לענות לשאלות ולנוע בין החללים, כך שההבחנה בין צופה למשתתף נשחקה. הצירוף בין הצגת השואה כזיכרון מכונן לבין נוכחותו של שחקן פלסטיני בתוך העבודה יצר מפגש ישיר בין שני עולמות שהתרבות הישראלית נהגה להפריד ביניהם. המבקר מיכאל הנדלזלץ סיכם את החוויה באמירה שהצופה מתבונן ומשתף פעולה בעת ובעונה אחת ואין לו מוצא. ההצגה עלתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שנוסד ב-1980 ביוזמת עודד קוטלר כבמה ליוצרים צעירים ולתיאטרון ניסיוני מחוץ למוסדות הרפרטואריים, ומאז הפכה לאחת היצירות הנלמדות והנחקרות ביותר בתולדות התיאטרון הישראלי, גם אצל מי שלא הספיקו לראותה.

היצירה סימנה שינוי כפול. ראשית, היא הוכיחה שתיאטרון ישראלי יכול להיות סביבתי, ממושך ופיזי, לא טקסט שמדקלמים באולם אלא מבנה חוויה שמשנה את גופו של הצופה; שנית, היא נגעה בזיכרון השואה לא כטקס ממלכתי אלא כחומר חי שמעצב את התנהגות החברה הישראלית בהווה, ובכלל זה יחסה אל הפלסטינים. הוויכוח סביבה היה חריף. המבקרים טענו שקשירת השואה אל הכיבוש היא השוואה בלתי נסבלת שמאיינת את ייחוד הרצח ההמוני ומשתמשת בקורבנות ככלי בטיעון פוליטי עכשווי; הם הוסיפו שהעבודה מפעילה מניפולציה על הקהל, כופה עליו קרבה גופנית, מזון והשתתפות שלא נתן להם הסכמה מלאה, וכי מבחינת ניצולים וקרוביהם מדובר בפגיעה ממשית בזיכרון. המגינים השיבו שהיצירה אינה משווה אלא שואלת מה עושה חברה עם טראומה, ושדווקא ההימנעות מלשאול היא שהופכת את הזיכרון לכלי פוליטי; לדבריהם אי הנוחות והאובדן של מקום בטוח לצפייה הם תוכן היצירה ולא תקלה בה, משום שטקס הזיכרון המסודר מאפשר לצופה לצאת מטוהר ואילו כאן הוא נדרש לשאת אחריות. הם הצביעו גם על כך שנוכחותו של שחקן פלסטיני על הבמה, כשותף יוצר ולא כנושא, היא בדיוק המהלך שהעבודה מבקשת לבצע.