תיאטרון גשר

תיאטרון גשר נוסד בשנים 1990 ו-1991 בידי קבוצת אמנים שעלתה מברית המועצות בגל ההגירה הגדול, בראשות הבמאי יבגני אריה, שהיה במאי מבוסס במוסקבה, ולצידו המנהל סלאבה מלצב. ההצגה הראשונה, רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים מאת טום סטופרד, עלתה באפריל 1991 והוצגה ברוסית. ההחלטה המכרעת התקבלה כבר בשנה שלאחר מכן: הלהקה סירבה להסתגר בשפה אחת ועברה להציג גם בעברית, כשהשחקנים לומדים את הטקסט בעל פה בתעתיק קירילי, לפני שהבינו את מלוא משמעות המילים. במשך שנים הוצגו הפקות אחדות לסירוגין בשתי השפות, ובהדרגה הפכה העברית לשפת הבית של התיאטרון. בין ההפקות שעיצבו את מעמדו נמנים אדם בן כלב על פי הרומן של יורם קניוק, שעסק בניצול שואה בבית משוגעים, והכפר מאת יהושע סובול משנת 1996, שזכה בשורת פרסי התיאטרון הישראלי, ובהם פרס ההצגה והבימוי, והפך להצלחה מתמשכת. גשר גם עיבד את סיפורי אודסה של איסאק באבל והופיע עם ההפקה בחו"ל במסגרת אירועי חמישים שנה למדינה. ב-1998 קיבל התיאטרון מעיריית תל אביב-יפו בית קבע, אולם נגה שבשדרות ירושלים ביפו, ובו כתשע מאות מושבים, והוא פועל שם מאז. סגנון הבית שגיבש אריה נשען על אסכולת המשחק הרוסית, על עבודת אנסמבל ממושכת, על מוזיקה חיה ועל תפאורה קולנועית ומשתנה. אריה ניהל את התיאטרון עד סוף חייו ונפטר ב-2022, לאחר שהספיק לראות את הלהקה שהקים הופכת לאחד המוסדות המרכזיים בישראל ולשם מוכר בפסטיבלים בעולם.

חשיבותו של גשר נובעת מן ההקשר: בתוך עשור הגיעו לישראל כמיליון עולים מברית המועצות, ורובם נתפסו בשיח הציבורי כמי שנדרשים להיטמע. גשר הפך את הכיוון והוכיח שקבוצת מהגרים יכולה להיכנס אל לב התרבות הישראלית בלי לוותר על מסורת האמנות שהביאה איתה, ואף להכתיב לה סטנדרט חדש של דיוק, משמעת קבוצתית ומחויבות לטקסט. השפעתו ניכרת מאז בבתי הספר למשחק ובאולמות הרפרטואריים. סביב התיאטרון התנהל ויכוח נוקב, בעיקר בשנותיו הראשונות. המבקרים טענו שמימון ציבורי לתיאטרון שמציג ברוסית עומד בסתירה לתפקידה של תרבות ישראלית ממלכתית, שהוא מקבע בדלנות לשונית ומשמר מרכז תרבותי נפרד; אחרים טענו שהתקבלותו החמה נבעה במידה לא מבוטלת מקסם האקזוטיקה של תיאטרון זר, ושבהמשך דרכו נטה לראוותנות בימתית ולרפרטואר בטוח יותר על חשבון חדשנות. תומכיו השיבו שהמעבר לעברית נעשה במחיר אישי כבד לשחקנים ומעיד בדיוק על ההפך מבדלנות, ושמימון ציבורי לתיאטרון שמדבר גם רוסית הוא הכרה במציאות דמוגרפית ולא ויתור עליה. הם הוסיפו שהפרסים, הביקורות והסיבובים הבינלאומיים מלמדים על איכות ולא על אופנה, ושדווקא הפקות כמו הכפר, שנכתבה בידי מחזאי ישראלי ותיק, מוכיחות שהתיאטרון הפך לחלק מן הקנון המקומי ולא לאי מבודד בתוכו.