משחקים בחצר האחורית

משחקים בחצר האחורית מאת עדנה מזי'א עלה לראשונה ב-1993 בתיאטרון חיפה, בבימויו של עודד קוטלר, בהפקה קטנה של חמישה שחקנים. מזי'א כתבה אותו בעקבות פרשת האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת משנת 1988, שבה הואשמו נערים בתקיפת נערה בת ארבע עשרה; הנאשמים זוכו בבית המשפט המחוזי ב-1992, וב-1993 הרשיע בית המשפט העליון ארבעה מהם, החלטה שעוררה סערה ציבורית ומחאה של ארגוני נשים. המחזאית ישבה במשפט, אך הדגישה שלא לקחה ממנו אלא את הסיטואציה עצמה. המבנה הוא שעשה את המחזה למה שהוא: אותו חלל בימתי משמש בו זמנית חצר אחורית שבה מתרחשת התקיפה ואולם בית משפט שבו היא נשפטת, ואותם שחקנים עוברים בין תפקידי הנערים והנערה לבין תפקידי הסניגור, התובעת והשופט, כך שהצופה נע ללא הרף בין ההתרחשות לבין הפרשנות המשפטית שלה. שחקנים בוגרים גילמו בני שש עשרה, ומזי'א בחרה במכוון פנים מוכרות לבני נוער מן הטלוויזיה כדי לקרב את הקהל הצעיר אל הדמויות. ההצגה הפכה לתופעה: בחיפה בלבד הועלתה מאות פעמים ונצפתה בידי רבבות, בהמשך הוצגה גם בתיאטרון הקאמרי, הועלתה בגרסה לבני נוער ובבתי ספר ברחבי הארץ, ותורגמה והופקה בחו"ל, בין השאר בבלגיה, גרמניה, אוסטריה, רומניה, רוסיה ואנגליה, ובכללן הפקה בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון. ב-2021, בעקבות פרשת האונס באילת, הועלתה גרסה מעודכנת בתיאטרון בית ליסין. מזי'א, שהייתה גם מחזאית, במאית וסופרת, נפטרה ב-2023.

חשיבותו של המחזה היא בכך שהעביר את הדיון על אלימות מינית מן העיתון אל הבמה המרכזית, ובעיקר אל אולמות מלאים בני נוער. במשך שנים היה זה הטקסט הישראלי שדרכו למדו תלמידים לדבר על הסכמה, על לחץ קבוצתי ועל האופן שבו נחקרת נפגעת בבית משפט. בדיוק בשל כך הוא גם לב מחלוקת שלא נרגעה. מבקרים, ובהם מבקרות פמיניסטיות, טענו שהתחבולה הכפולה מסוכנת: כשאותו שחקן שמגלם תוקף מגלם גם את הסניגור, ההצגה עלולה להישמע כמי שמעניקה במה שווה לטיעון ההגנה, וכשהיא מציגה את האמביוולנטיות של הנערה היא מספקת נשק למי שמאשימים נפגעות; יש שטענו שההמחזה של התקיפה עצמה, על הבמה ולעיני מתבגרים, הופכת אלימות מינית למופע. אחרים חששו שהקרנתו כחומר לימודי מעמידה תלמידים בפני חוויה קשה בלי מעטפת מספקת. המגינים השיבו שחוסר הנוחות הוא כל העניין, ושמחזה שמכריז מראש מי אשם אינו מחנך אלא מטיף; לדבריהם המבנה מושיב את הקהל בכיסא המושבעים ומאלץ אותו לגלות עד כמה קל להחליק אל שפת ההאשמה, וזו בדיוק ההכרה שהוא מבקש לייצר. הם הוסיפו שהעובדה שהמחזה חזר לבמה כמעט שלושים שנה אחרי הבכורה, בעקבות פרשה חדשה, מלמדת שלא הבעיה שבו היא שהאריכה את חייו אלא הבעיה שמחוצה לו.