בית אטראוס: איך נקמת דם הפכה לבית משפט

נתחיל דווקא במשורר שמסרב לספר. בשנת 476 לפני הספירה כתב פינדרוס שיר ניצחון להיירון מסירקוסאי, ובתוכו נדרש לסיפור המשפחה — ועצר. ״בשבילי אי אפשר לכנות אחד מן האלים המבורכים זללן. אני נסוג מזה״, הוא כותב, ובמקום המשתה שבו האלים אוכלים כביכול את פלופס הוא מספר שפוסידון נשא אותו משם. את טנטלוס הוא משאיר בעונשו: אבן כבדה תלויה מעל ראשו, ״חיים חסרי ישע של עמל בלי סוף״, משום שגנב מן האלים. וכאן הפרט המעניין: גרגורי נייג׳י הראה שפינדרוס אינו זורק את הגרסה שהוא דוחה אלא שומר את חפציה — הקלחת, כתף השנהב — ומשבץ אותם בסיפור ה״נכון״, כך שהגרסה הפסולה נשארת נוכחת במבנה. גם השתיקה היא צורה של מסירה.

הסיפור שפינדרוס לא מספר צף אצל אייסכילוס, ושם הוא נמסר כמעט כולו כעדות של מי שנשבר. אגיסתוס מתאר את משתה אביו, ואילו קסנדרה, שרואה את העבר בבית שאליו הובאה, צועקת את מה שהיה בו. את המעשה עצמו די לומר במשפט: תיאסטס הואכל בבשר ילדיו בידי אחיו אטראוס, וזו הקללה שממנה מתחיל הכול. אייסכילוס אינו מראה זאת; הוא נותן לזה לעלות בדיבור, בתוך בית שכולם בו כבר מתים או עומדים למות.

ואז מגיעה ההשוואה שמסדרת את היחידה. באודיסאה — הגרסה הקדומה ביותר ששרדה — צילו של אגממנון עצמו מספר מה קרה לו: ״אגיסתוס עולל לי מוות וגורל, והרג אותי בעזרת אשתי הארורה, כשהזמין אותי אל ביתו וערך לי סעודה״. הוא נשחט ״כפי שאדם שוחט שור באבוס״, ואנשיו ״נטבחו בלי הרף כמו חזירים לבני ניב״. ועל אשתו: הקול הנורא מכול שנשמע היה של ״בת פריאמוס, קסנדרה, שקליטמנסטרה הערמומית הרגה לצדי״. כלומר אצל הומרוס: אגיסתוס הוא הרוצח, המעשה הוא בסעודה, וקליטמנסטרה שותפה שהורגת את קסנדרה. אצל אייסכילוס, מאתיים וחמישים שנה אחר כך, קליטמנסטרה הורגת לבדה, באמבט, ומתפארת: ״כך עשיתי את המעשה, ולא אכחיש… פעמיים הכיתי אותו, ובשתי אנחות רפו איבריו״. באודיסאה אין ארינִיוֹת, אין משפט, ואין אלקטרה בכלל. הדמות שהתרבות מכירה כארכיטיפ נבנתה על הבמה האתונאית, לא באפוס.

ואיפיגניה? גם כאן ארבע גרסאות לקורבן אחד. ב״קיפריה״ שאבדה, לפי התקציר ששרד, ״ארטמיס חטפה אותה והעבירה אותה אל הטאורים, עשתה אותה בת אלמוות, והניחה אַיָּל במקום הנערה על המזבח״ — כלומר היא ניצלת. אצל הסיודוס שמה אִיפִימֵדֶה. באיליאדה היא אינה מופיעה כלל; אגממנון מונה שם שלוש בנות, ואחת מהן איפיאנסה. אצל אוריפידס יש את הסיפור המלא עם החלפת האיילה, ואצל לוקרטיוס הוא משמש כתב אישום נגד הדת עצמה. ורק אצל אייסכילוס אין שום הצלה, והקורבן הוא המניע לרצח — והוא כותב אותו בשתי תמונות שאין בהן שום פאתוס: ״מחסום על פיה היפה, לעצור את הקללה שתיזעק״, ו״היא השילה ארצה את גלימת הזעפרן, והכתה במבט אחד בכל אחד מזובחיה״.

הטרילוגיה עצמה הוצגה ב־458 לפני הספירה בדיוניסיה העירונית וזכתה במקום הראשון. היא הטרילוגיה הטרגית היחידה ששרדה בשלמותה מיוון; ממחזה הסאטירים שנלווה אליה, ״פרוטאוס״, שרדה שורה אחת. בחלק הראשון פורשת קליטמנסטרה לפני בעלה בד ארגמן והוא נכנס לביתו כשהוא דורך עליו — ״אדרוך על שביל ארגמן בלכתי אל אולמות ארמוני״ — מעשה שהוא מנסח בעצמו כחציית גבול. בחלק השלישי אורסטס נשפט, ואפולון מגן עליו בטענה ביולוגית: ״האם של מה שקרוי ילדה אינה ההורה, אלא האומנת של העובר שנזרע. מי שרוכב הוא ההורה״ — וההוכחה שהוא מביא היא אתנה עצמה, ״ילדתו של זאוס האולימפי, שלא נישאה בחשכת רחם״. אתנה מקימה בית דין ״לכל הזמנים״, מטילה את הקול המכריע ומודיעה מראש ש״אורסטס מנצח גם אם התוצאה שקולה״, והארינִיות מקבלות שם חדש — סֶמְנַאי, ״הנכבדות״ — ומקום כבוד בעיר, ובמקום קללות הן אומרות ברכות.

והמחזאים האחרים לא קיבלו את הגרסה הזאת. יש שלוש ״אלקטרה״ ששרדו, והן נבדלות בכל הפרטים שקובעים מה מרגישים: אצל אייסכילוס נהרג קודם אגיסתוס ואחר כך האם; אצל סופוקלס קודם האם; ואצל אוריפידס קודם אגיסתוס, בעיצומו של טקס קרבן. סימני הזיהוי: אצל אייסכילוס תלתל שיער, טביעות רגל ואריג — ואצל אוריפידס אלקטרה צוחקת על שלושתם במפורש ואומרת שהם אינם הגיוניים, ומזהה את אחיה לפי צלקת על המצח שנעשתה במרדף אחרי איילה בילדות. הסיומים: אצל אייסכילוס מופיעות הארינִיות ואורסטס נמלט; סופוקלס מוריד את המסך לפני שבכלל מודיעים על מות אגיסתוס, בלי ארינִיות; ואצל אוריפידס יורדים קסטור ופולידאוקס ומכריזים שקליטמנסטרה ״קיבלה עונש צודק״ — ובאותה נשימה מגנים את רצח האם כמעשה מביש, ושני האחים בוכים. ואצל אוריפידס יש עוד פרט אכזרי־בפשטותו: אגיסתוס השיא את אלקטרה לאיכר עני, כדי שלא תלד נוקמים מיוחסים. מי מבין סופוקלס לאוריפידס כתב קודם — זה אינו מוכרע.

ומה עם הפוליטיקה? אתונה של 458 הייתה שלוש או ארבע שנים אחרי הרפורמה של אפיאלטס, שנטלה ממועצת האראופגוס את סמכויות הפיקוח על נושאי המשרות והעבירה אותן למועצה, לאספה ולבתי הדין העממיים — והשאירה בידה את דיני הרצח. אפיאלטס עצמו נרצח ב־461. והוויכוח על יחסו של המחזה לרפורמה הזאת נמשך מאז 1833, כשק׳ או׳ מילר טען שהמחזה מתנגד לה. גרוט חלק עליו; אונקן טען ב־1865 שמחזה שמתנגד לרפורמה לא היה זוכה במקום הראשון, ושממילא האזהרה הייתה מיותרת ארבע שנים אחרי מעשה; וילמוביץ קבע ב־1893 ששני המחנות יכולים למצוא בו סימוכין; ורל טען ב־1908 שהמחזה דתי ולא פוליטי; וקולין מקלאוד טען ב־1982 נגד הקריאה האקטואלית כולה, וגרס שבית הדין של אייסכילוס הוא מגילת יסוד מיתית לצדק בכלל ולא פרשנות לאירועי היום. ועוד שתי עובדות ששוות זהב לקורא: בתוך המיתולוגיה האתונאית עצמה, אורסטס אינו הנאשם הראשון על הגבעה ההיא — ארס נשפט שם לפניו; ונאשם אמיתי מן המאה החמישית שטען להריגה מוצדקת היה מגיע בכלל לבית דין אחר, אל האֶפֶטַאי שבדלפיניון. כלומר בית המשפט שבמחזה אינו תצלום של הנוהג האתונאי.

ובשנת 1978 נוסחה הקריאה שמאז אי אפשר לעקוף. פרומה זייטלין הראתה שהטרילוגיה עובדת כמיתוס מכונן שמצדיק סדר פטריארכלי: הנשי מזוהה בה עם הכאוס, הטבע והנקמה הארכאית, והגברי עם הסדר, התרבות והמשפט; אתנה, ״נקבה שנולדה מתוך אינטרסים גבריים״, היא הדמות היחידה שיכולה גם לאשר את הבכורה הגברית וגם לפייס את הארינִיות. ומן הסיפור הזה לא הפסיקו לכתוב מחדש. ריכרד שטראוס והוגו פון הופמנסתל העלו את ״אלקטרה״ ב־25 בינואר 1909 בדרזדן, עם תזמורת של כמאה ועשרה נגנים ועם הצליל שנקרא מאז ״אקורד אלקטרה״. יוג׳ין אוניל העביר ב־1931 את כל הבית לניו אינגלנד של 1865, אחרי מלחמת האזרחים. ז׳אן־פול סארטר העלה את ״הזבובים״ ב־3 ביוני 1943 בפריז הכבושה — הוא רצה לכתוב על מחתרת ועל בני ערובה, ידע שהצנזורה תאסור, ולקח את המיתוס במקום; ואצלו אין כפרה בסוף, ואורסטס יוצא חופשי ולא מתחרט. קרל גוסטב יונג טבע ב־1913 את המונח ״תסביך אלקטרה״, ופרויד דחה אותו במפורש וכתב שהוא צודק בכך שהוא ״דוחה את המונח״. ובעברית: אהרן שבתאי תרגם את ״אגממנון״ ואת ״נוטות החסד״ בהוצאת שוקן, ושלמה דיקמן תרגם שבע טרגדיות במוסד ביאליק ב־1965; ובתיאטרון גשר עלתה ב־2018 ״אורסטיאה״ בבימוי יבגני אריה, בעיבוד עברי של רועי חן על פי גרסתו של רוברט אייק.