סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך ראה אור ב-2002 והוא ספרו הנקרא ביותר של עמוס עוז. הוא מתאר את ילדותו בירושלים של שנות הארבעים, את משפחתו שהגיעה ממזרח אירופה, את החיים בשכונת כרם אברהם, את יום ההכרזה על המדינה ואת מלחמת העצמאות, ובמרכזו התאבדות אמו כשהיה בן שתים עשרה. עוז הגדיר את הספר כרומן אוטוביוגרפי והודה שנטל לעצמו חירות ספרותית לסטות מן העובדות במקרים מסוימים, כך שהגבול בין תיעוד לבדיון נשאר מטושטש בכוונה. הספר תורגם לעשרות שפות והפך לרב מכר בינלאומי, נבחר ב-2007 לאחד מחמשת הספרים העבריים החשובים ביותר מאז קום המדינה, וזיכה את עוז בפרסים בינלאומיים, בהם פרס גתה על מפעל חיים. ב-2015 עובד לסרט קולנוע.

מעמדו של הספר נובע מכך שהוא מציע לקורא הזר, ולא פחות מכך לקורא הישראלי, סיפור מוצא קוהרנטי: משפחה, שפה, ספרייה ומדינה נולדות יחד. בדיוק כאן מתחילה המחלוקת. יוסף אורן טען שהספר הוא אוטוביוגרפיה ולא פרוזה אמנותית, ביקר את פיזור החומר, את ריבוי האנקדוטות ואת ההיסט לעבר האודיסיאה הפוליטית של המחבר, וסבר שעוז חצה גבולות של פרטיות משפחתית והפך את ילדותו למיתוס. ביקורת חריפה בהרבה השמיע יצחק לאור, שראה בספר תעמולה: לדבריו עוז מציג את הסבל היהודי בלי מספרים ואת העקירה הפלסטינית עם מספרים, פונה לקורא האירופי בהצהרה שאנחנו חלק מכם, ומוחק את העולם היהודי הלא מערבי. מנגד עומדים קוראים ומבקרים הרואים בספר יצירת מופת שבה החיבור בין הפרטי לקולקטיבי הוא ההישג ולא הפגם.