שלמה המלך ושלמי הסנדלר

סמי גרונמן, עורך דין וסופר יהודי גרמני שהיגר לארץ ישראל, כתב את הקומדיה בגרמנית תחת השם החכם והכסיל. העלילה בנויה על חילופי זהויות בין שלמה המלך לבין שלמי הסנדלר, בן דמותו, ועל מה שקורה כשכל אחד מהם נאלץ לחיות את חיי השני. נתן אלתרמן תרגם אותה לעברית, והיא עלתה לראשונה ב-1943 בתיאטרון אהל בבימויו של משה הלוי. עשרים ואחת שנים לאחר מכן, ב-12 בספטמבר 1964, העלה התיאטרון הקאמרי הפקה מחודשת בבימוי שמואל בונים ובמוזיקה של סשה ארגוב. אלתרמן כתב לה כתריסר שירים חדשים, ואילי גורליצקי שיחק את שני התפקידים הראשיים. ההפקה של 1964 הייתה ההצלחה הגדולה ביותר של הקאמרי עד אותה עת, רצה יותר משש מאות הצגות, ושיריה נעשו נכסי צאן ברזל. מאז היא הועלתה שוב ושוב, בין השאר בהבימה.

ערכה של היצירה הוא בהוכחה שאפשר לייצר בידור עברי מקורי ברמה גבוהה. עד 1964 הרפרטואר הקל היה ברובו תרגומים או מערכונים; כאן נוצר מחזמר שלם, עם מוזיקה ישראלית מקורית ועם טקסט של משורר מן השורה הראשונה, שהצליח מסחרית בלי לוותר על איכות. הוא גם הבריח סאטירה פנימה: השאלה מי באמת ראוי למלוך, ומה קורה כשמלך מגלה כיצד נראים חייו של אדם פשוט, נקראה בישראל של שנות השישים גם כאמירה על שלטון ועל פערים חברתיים. הביקורת עליה נשמעת עד היום משני כיוונים. יש הרואים בה מחזמר שמרני ומתקתק, שממתן את העוקץ הסאטירי של גרונמן לטובת שירים נעימים. אחרים טוענים שדווקא הצירוף של קלילות ועומק הוא ההישג, ושהחשד הישראלי כלפי בידור מוצלח מונע מן היצירה את ההערכה המגיעה לה.