הדיבוק

הדיבוק נכתב במקור בידי ש. אנ-סקי, אתנוגרף וסופר שאסף פולקלור יהודי בתחום המושב, ושמו המלא בין שני עולמות. אנ-סקי כתב אותו ברוסית וביידיש בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. חיים נחמן ביאליק תרגם אותו לעברית, והבימה העלתה אותו בבכורה ב-31 בינואר 1922 באולם קטן במוסקבה, בסמטת ניז'ני קיסלובסקיה. הבמאי היה יבגני וכטנגוב, תלמידו של סטניסלבסקי, שנפטר כמה חודשים לאחר מכן, וזו הייתה עבודתו האחרונה שהושלמה. חנה רובינא גילמה את לאה ונחום צמח את הצדיק. וכטנגוב לא ביים ריאליזם: הוא עיצב את הקבצנים ואת בני העיירה כדמויות מעוותות וגרוטסקיות, בתנועה מסוגננת ובאיפור כבד, כך שהעולם היהודי המסורתי הופיע כחלום ולא כתיעוד. ההצגה זכתה לביקורות נלהבות ברוסיה ומחוצה לה, נסעה עם הלהקה ברחבי אירופה ואמריקה, והפכה לכרטיס הביקור שלה. לפי אתר הבימה היא הועלתה כאלף ושלוש מאות פעם עד 1998.

הדיבוק חשוב משתי סיבות. הוא הפך לטקסט המכונן של התיאטרון העברי, ולמעשה למחזה העברי היחיד מן התקופה שנכנס לרפרטואר העולמי; כמעט כל דור ישראלי מאז התמודד איתו מחדש. הוא גם קיבע דגם של יצירה על עולם יהודי גולה, שנעשית בעברית ובכלים מודרניסטיים. כאן גם המחלוקת. מבקרים ציוניים בתקופה טענו שהצגה על אחיזת רוח מת, על חסידות ועל כוחות על טבעיים היא בדיוק הגלותיות שהתנועה הלאומית ביקשה לנטוש, ושהיא מציגה את היהודי כנשלט ולא כפועל. מגיניה טענו שההפך הוא הנכון: וכטנגוב מציג את העולם הזה במרחק ביקורתי, המחזה הוא סיפור מרד של אהבה נגד סמכות ומסחר, וההתעקשות לשחק אותו בעברית היא עצמה מעשה לאומי. הוויכוח הזה, האם התיאטרון הישראלי צריך לרשת את העבר היהודי או להיפרד ממנו, חזר שוב ושוב בעשורים הבאים.