תיאטרון הבימה

הבימה החלה כלהקת חובבים שהקים נחום צמח בביאליסטוק ב-1909. ב-1917 הקים אותה צמח מחדש במוסקבה, יחד עם מנחם גנסין וחנה רובינא, כסטודיה שפעלה בחסות קונסטנטין סטניסלבסקי ובמאי התיאטרון האמנותי המוסקבאי. ההצגה הראשונה, נשף בראשית, עלתה ב-1918, וכל העבודה נעשתה בעברית, שפה שרוב הצופים במוסקבה לא הבינו. הגיבוי של סטניסלבסקי העניק ללהקה הכשרה מקצועית ברמה גבוהה, והישגה הגדול היה הדיבוק בבימוי יבגני וכטנגוב ב-1922. ב-1926 יצאה הלהקה למסע הופעות באירופה, הגיעה לניו יורק בראשית 1927, ושם התפצלה. רוב החברים בחרו לעלות לארץ ישראל והגיעו לנמל יפו במרץ 1928. ההצגה הראשונה שהעלו בארץ הייתה האוצר מאת שלום עליכם. בשנים הבאות התבססה הבימה בתל אביב ובנתה בה את משכנה. ב-1958 הכריזה עליה ממשלת ישראל כתיאטרון הלאומי, ובאותה שנה זכתה בפרס ישראל.

חשיבותה של הבימה כפולה. ראשית, היא הוכיחה שאפשר לקיים תיאטרון מקצועי בעברית מדוברת בזמן שהעברית עוד נאבקה על מעמדה כשפת יומיום; העבודה בה חינכה דורות של שחקנים ועיצבה את ההגייה הבימתית. שנית, היא ייבאה לארץ אסכולה רוסית של עבודת אנסמבל, חזרות ארוכות ובימוי מרכזי, שהפכה לברירת המחדל של התיאטרון המקומי. המחלוקת סביבה נמשכת עד היום. מבקריה טענו שהסגנון הפתטי והמוגבה שהביאה ממוסקבה התיישן במהירות, ושמעמדה כתיאטרון לאומי מימן מוסד שמרן שהתקשה לפנות מקום למחזאות מקומית צעירה. מגיניה השיבו שדווקא הרפרטואר הקלאסי והמסורת המקצועית הם שהצילו את התיאטרון העברי מחובבנות, ושהבימה כן העלתה מחזאים ישראלים, ובהם נסים אלוני, כשתיאטראות אחרים חששו. הוויכוח על תפקידו של תיאטרון לאומי במימון ציבורי לא הוכרע.