אופקים חדשים

שורשי הקבוצה בתערוכת קבוצת השמונה שהוצגה בדצמבר 1942 בתיאטרון הבימה בתל אביב, ובה השתתפו בין השאר אריה ארוך, צבי מאירוביץ, אברהם נתון, אביגדור סטימצקי, משה קסטל ויחזקאל שטרייכמן. הגיבוש הסופי הגיע ב-1948: יוסף זריצקי, שכיהן כיושב ראש אגודת הציירים והפסלים, קבע באופן חד צדדי את רשימת האמנים לביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, סערה שהובילה להשעייתו. אמנים פרשו עמו והקימו קבוצה עצמאית. תערוכת אופקים חדשים הראשונה נפתחה ב-9 בנובמבר 1948 במוזיאון תל אביב עם שמונה עשר אמנים. הקבוצה פעלה עד 1963. שפתה הייתה הפשטה לירית בעלת אוריינטציה צרפתית, וזריצקי, שעלה ב-1923 וזכה בפרס ישראל ב-1959, היה מנהיגה. חלק מהחברים, בהם מרסל ינקו ואהרון כהנא, פרשו לאורך הדרך בשל חילוקי דעות על מידת ההפשטה הנדרשת.

הקבוצה שינתה את הגדרת האמנות הרצינית בישראל: מציור לאומי מייצג להפשטה שמצהירה על אוטונומיה של הצורה ועל השתייכות לשיח בינלאומי. במשך כשני עשורים היא שלטה למעשה בשדה דרך מוזיאון תל אביב, ועדות פרסים ובתי הספר. מכאן גם הביקורת. נטען שההגמוניה הזאת הייתה מדירה: ציירים פיגורטיביים, אמני ירושלים וחוגו של מרדכי ארדון נדחקו לשוליים, ואמנים מזרחים ואמנים ערבים פלסטינים כמעט לא נכנסו לקאנון שהיא בנתה, ושהאוניברסליות שימשה דרך אלגנטית לא להתמודד עם המקום. מנגד יש להיזהר מהכללה: הקבוצה עצמה הייתה קטנה ומימנה את עצמה, חבריה היו מהגרים שבנו שדה אמנות מאפס, ההפשטה הייתה אצלם אמונה אמנותית ולא רק אמצעי כוח, ואמנים מזרחים כמשה קסטל היו בין המשתתפים המייסדים ולא מחוץ למעגל.