יעקב אגם והאמנות הקינטית

יעקב אגם נולד כיעקב גיפשטיין ב-11 במאי 1928 בראשון לציון. הוא למד בבצלאל בירושלים אצל מרדכי ארדון, ומ-1949 בבית הספר לאמנויות ומלאכות בציריך אצל יוהנס איטן; הפסל והצייר מקס ביל השפיע עליו אף הוא. ב-1951 עבר לפריז וקבע בה את מרכז פעילותו. תערוכת היחיד הראשונה שלו נערכה ב-1953 בגלריה קרייבן בפריז. ב-1954 הציג שלוש עבודות בסלון מציאויות חדשות, וב-1955 השתתף בתערוכה בגלריה של דניז רנה בפריז — האירוע שנחשב לרגע הייסוד של האמנות הקינטית, ואשר קודם על ידי ויקטור ואזארלי ופונטוס הולטן. עבודותיו נשענות על תנועה, השתתפות של הצופה ולעיתים אור וקול. בין העבודות מלפני 1970 אפשר למנות את מטמורפוזה כפולה 3 מ-1965 ומיצב חזית גדול בבירמינגהם שבאלבמה מ-1969.

העיקרון שביסוד עבודתו הוא מבני ולא דקורטיבי: אם הדימוי משתנה עם מיקום הצופה, אין נקודת מבט אחת נכונה, ולכן היצירה אינה אובייקט קבוע אלא מערכת של אפשרויות שמתממשות רק בזמן ובתנועה. סביב מעמדו יש מחלוקת כפולה. מצד אחד הוא האמן הישראלי המוכר ביותר בעולם מבני דורו, ובכל זאת שולי יחסית לקאנון הישראלי — הוא בנה קריירה בפריז, מחוץ למוזיאונים ולוועדות שקבעו מה נחשב כאן, וביקורת האמנות המקומית נטתה לראות באמנות קינטית ואופטית עיסוק דקורטיבי ולא רציני. מצד שני, הביקורת הזאת אינה חסרת בסיס: חלק ניכר מתפוקתו הוא הזמנות ציבוריות גדולות ומוצרים נלווים, וזה מזין את הטענה שהעיקרון הפורמלי הפך למותג. הוויכוח על אגם הוא בפועל ויכוח על היחס בין הצלחה מסחרית לרצינות אמנותית.