מוזיאון ישראל

המוזיאון נפתח במאי 1965 על גבעה בגבעת רם בירושלים, והרוח המניעה מאחורי הקמתו היה ראש העיר טדי קולק. האדריכל אל מנספלד זכה בתחרות התכנון, ועיצוב הפנים נעשה יחד עם האדריכלית דורה גד; השניים קיבלו על כך יחד את פרס ישראל ב-1966. ההצעה הזוכה, שמנספלד הגיש בלי שותפו מוניו גיתאי ויינראוב, הביאה לפירוק השותפות ביניהם. באותה שנה נפתח גם היכל הספר, שתוכנן על ידי ארמנד ברטוס ופרידריך קיסלר במשך כשבע שנים ומומן בידי משפחת גוטסמן; הוא מציג את מגילות ים המלח ואת כתר ארם צובא. גן הפסלים על שם בילי רוז תוכנן על ידי הפסל האמריקאי יפני איסמו נגוצ'י ומשתרע על כעשרים דונם. המוזיאון החדש ירש את מפעלו של מוזיאון בצלאל הלאומי, שמנהלו מרדכי נרקיס מת ב-1957, וקרל כץ שימש מנהלו המכונן.

מבחינה אדריכלית העיקרון הוא מודולרי: יחידות ביתן חוזרות המונחות על רשת ומטפסות עם הטופוגרפיה, כך שהמבנה הוא מערכת שיכולה לצמוח בתוספות ולא מונומנט סגור. זו הייתה תשובה מקורית לבעיה שהעסיקה מוזיאונים בשנות השישים בכל העולם. מבחינה תרבותית המהלך היה ריכוזי: ארכאולוגיה, יודאיקה, אמנות ישראלית ואמנות בינלאומית, ולצדן המגילות במבנה נפרד ומקודש למחצה — הצהרה שהמדינה היא היורשת של העבר החומרי שבשטח. הביקורת על כך טוענת שהמבנה הזה הופך ממצא ארכאולוגי לראיה פוליטית, ושהקאנון שהמוזיאון קיבע נתן במשך שנים מקום מועט לאמנות מזרחית ולאמנות ערבית פלסטינית. ביקורת מכיוון אחר נוגעת לקרדיט: תרומתה של דורה גד הוצנעה לאורך זמן לעומת מנספלד, אף שפרס ישראל הוענק לשניהם יחד.