אנדרטת חטיבת הנגב

דני קרוון, שלמד בין השאר אצל יחזקאל שטרייכמן, בנה את האנדרטה בין 1963 ל-1968 על גבעה ממזרח לבאר שבע. היא מנציחה את לוחמי חטיבת הנגב של הפלמ"ח שנפלו במלחמת 1948. העבודה עשויה בטון חשוף ומורכבת משמונה עשר אלמנטים נפרדים הפרושים על שטח של כעשרת אלפים מטרים רבועים; אתר האמן מציין מידות של 20 על 100 על 100 מטר. באלמנטים חרוטים שמותיהם של 324 חללים, סמל הפלמ"ח, קטעי יומן, תיאורי קרבות, פסוקי מקרא ושירים. חלק מהחלקים מתייחסים לאירועים ולתנאים ספציפיים — מגדל תצפית, מערכת צינורות מים — כך שהמרחב עצמו נושא את הסיפור. האמן מונה בין חומרי העבודה גם את הרוח, אור השמש, המים, האש ושיטות המדבר, כלומר את הסביבה עצמה כרכיב מתוכנן ולא כרקע.

חשיבותה בכך שהיא הפכה את ההנצחה מאובייקט שמסתכלים עליו לאתר שעוברים בתוכו: המשמעות נוצרת מהליכה, ממעבר בין צל לאור ומהיחס בין הגוף למרחב הפתוח. היא נחשבת מבשרת של אמנות האדמה ושינתה את מה שאנדרטה ישראלית יכולה להיות. הוויכוח סביבה נוגע לתפקידה הפוליטי. יש הטוענים שמדובר בהזמנה ממלכתית שמעניקה יופי אסתטי לנרטיב צבאי, ושהריקנות הנופית שהיא חוגגת מעלימה את העובדה שהנגב של 1948 היה גם מרחב שממנו נעקרו קהילות בדוויות. מנגד נטען שהעבודה נמנעת בכוונה מהרואיזציה: היא אינה מציבה דמות מנצחת אלא רושמת 324 שמות פרטיים בבטון גס, ומסרבת לשפה המונומנטלית המקובלת, ולכן קריאה שלה כתעמולה בלבד מפספסת עד כמה היא שברה את מוסכמות הז'אנר.