חשיפה של גדעון גכטמן

גדעון גכטמן נולד באלכסנדריה שבמצרים ב-1942 והגיע לישראל בילדותו. ב-1973 עבר ניתוח לב פתוח והושתל בו מסתם מלאכותי. במקום להשאיר את האירוע הרפואי בתחום הביוגרפי, הוא הפך אותו לפרויקט אמנותי שיטתי. ב-1975 הציג בגלריה יודפת בתל אביב את התערוכה חשיפה, שנחשבת עד היום לאחד הרגעים המכוננים של האמנות המושגית בישראל. בחלל הוצגו תצלומים של הצוות הרפואי שטיפל בו, תיק חולה שבו שתל פרטים אישיים ובדויים על עצמו, דוחות בדיקה מפוברקים, אריזות תרופות, וקופסאות שהכילו שיער שגילח מראשו ומגופו. לקראת התערוכה גילח את ראשו למשעי, ומן השיער שאסף הכין מברשות תעשייתיות שהוצגו כאובייקטים מוגמרים. ברקע נשמעו פעימות לב. באותה תקופה גם פרסם בעיתון מודעת אבל על מותו שלו, מהלך שהפך בדיעבד ליצירה עצמאית ומזוהה. השילוב בין תיעוד אותנטי לבין זיוף מכוון היה עקרוני: גכטמן לא הציג וידוי אלא מערכת של מסמכים שמקצתם אמת ומקצתם בדיה, ובכך הפנה את המבט אל האופן שבו מוסדות רפואיים ובירוקרטיים מייצרים אדם על הנייר. באותה שנה השתתף גם בפרויקט קבוצתי במוזיאון ישראל שבו הקים מגורי פועלים יחד עם פועלים ערבים, ותלה עליהם שילוט עבודה עברית. בהמשך חייו המשיך לעבוד בעקביות עם חומרים של קבורה והנצחה, שיש, פרחים מלאכותיים וצילומי משפחה. ב-2002 הציג תערוכה גדולה בשם יותם, על שם בנו שמת, שבה ארגן מחדש עבודות מוקדמות כמעין סביבה רפואית. עבודתו האחרונה, מתקן שיגור, הוצגה ב-2008, שנת מותו.

חשיפה קרעה חור בדימוי הגוף הישראלי. עד אז הגוף באמנות המקומית היה בעיקר גוף קולקטיבי, חסון ומגויס, גוף של חלוץ או של חייל. גכטמן הציג במקומו גוף כושל, מנותח, מגולח ומתועד, ועשה זאת בשפה יבשה של ארכיון ולא בשפה של פאתוס. מכאן נמתח קו ישיר אל אמנות הגוף הישראלית של העשורים הבאים ואל אמנים שהפכו את עצמם לחומר. המבקרים בזמן אמת לא קיבלו זאת בקלות. הטענה החריפה נגדו הייתה אקסהיביציוניזם: אמן שמוכר את מחלתו, שסוחט מן הצופה אמפתיה שאינה קשורה לאיכות אמנותית, ושמסתתר מאחורי סבל אישי כדי לחסן את עצמו מפני ביקורת. נטען גם שהעבודות אינן אמנות אלא תיעוד, שאין בהן עשייה חומרית ממשית אלא הצגה של חפצים שמצא בבית החולים, ושהזיוף שהחדיר לתיק הרפואי הופך את כל המהלך למניפולציה שאי אפשר לבדוק. מגיניו השיבו שדווקא הזיוף הוא ההוכחה שאין כאן וידוי אלא מבנה: גכטמן לא ביקש רחמים אלא הראה שכל תיעוד של אדם, רפואי או ביוגרפי, הוא בנייה. הם טענו שהקור והשיטתיות של התצוגה מונעים בדיוק את הסחיטה הרגשית שיוחסה לו, ושהמברשות והשיער הם עבודת פיסול לכל דבר, המרה של חומר אנושי לאובייקט תעשייתי. ויכוח נוסף נגע למקומו בקאנון: יש שראו בו אמן שוליים שנדחק מן ההיסטוריוגרפיה המרכזית של האמנות הישראלית, ואילו אחרים טענו שהוא מעולם לא ביקש להיות במרכז וששוליותו הייתה עמדה נבחרת.