משה גרשוני בביתן הישראלי בוונציה

משה גרשוני נולד בתל אביב ב-1936 ומת ב-2017. בשנות השבעים פעל כאמן מושגי ופוסט-מינימליסטי, ועסק בפיסול, במיצב, בקול ובווידאו. ב-1980 ייצג את ישראל בביאנלה של ונציה יחד עם הפסל מיכה אולמן, בפיקוחו של אמנון ברזל. הביתן הישראלי היה אז במצב פיזי ירוד, קירותיו טחובים ומוכתמים ברטיבות. גרשוני החליט לא להסתיר את זה. הוא לא ניקה ולא צבע מחדש, אלא איטם את הסדקים בפס עבה של צבע אדום שנמרח כמו עורק לאורך הקיר, והשאיר את הכתמים והשלוליות גלויים לעין. ברזל תיאר את התוצאה כאיטום ובידוד של אי גיאו-פוליטי המסומן בצבע דם. הביתן חדל להיות ויטרינה לאומית והפך למעין אתר חפירה של גוף חולה. בשנים שאחרי ונציה, בערך בין 1980 ל-1984, עבר גרשוני למהלך הציורי שזיהו אותו איתו מאז: עבודות על נייר שהונחו על הרצפה וצוירו בידיים, באדום, בשחור ובזהב, מרוחות ומטופטפות, ובתוכן משפטים בכתב יד השאובים מן התפילה, מן הפיוט, משירי ילדים ומן השיח הצבאי הישראלי. בציורים האלה התערבבו זו בזו שכבות שנחשבו קודם לכן בלתי ניתנות לערבוב: אזכורי שואה, כמיהה הומוארוטית, לשון קודש ואבל על חיילים. גרשוני היה נשוי לאמנית והצורפת ביאנקה אשל-גרשוני, ופרידתו ממנה ויציאתו כהומו היו חלק גלוי מן הביוגרפיה שהזינה את העבודה. ב-2003 הוכרז כזוכה פרס ישראל לאמנות, הודיע שלא יגיע לטקס, והפרס נשלל ממנו.

הביתן של 1980 ומה שבא אחריו שינו את מה שמותר לאמן ישראלי לעשות. עד אז השדה המקומי היה חילוני מוצהר, חשדן כלפי רגש גדול וכלפי שפה דתית, ומחויב לאיפוק מושגי. גרשוני החזיר את היד, את הצבע ואת הצעקה, וחשוב מכך החזיר את החומר היהודי-דתי כשפה אמנותית ולא כפולקלור. בישראל התגובה הייתה מבוכה וכעס. מבקרים טענו שהעבודה בוונציה היא מעשה השחתה, שאמן שנשלח לייצג מדינה מחזיר לה קירות עבשים וכתמי דם, ושזו פרובוקציה על חשבון כספי ציבור. אחרים טענו שהמעבר לציור אקספרסיבי הוא נסיגה, חזרה אחורה אל רומנטיקה שהאמנות המושגית כבר פירקה, ושהערבוב בין אלוהים, שואה ותשוקה הומוארוטית הוא חילול קודש שמנצל חומרים כבדים לצורכי אפקט. הייתה גם טענה אסתטית: שהציורים חוזרים על עצמם, שהאדום והזהב הפכו למניירה, ושהטקסט בכתב יד עושה את העבודה במקום הציור. מגיניו השיבו שהאיפוק המושגי הפך בעצמו לקונבנציה, ושגרשוני עשה את המהלך היחיד שנותר, כלומר להכניס בחזרה לתוך האמנות את מה שהתרבות הישראלית הדחיקה. הם טענו שהערבוב בין הקודש לתשוקה אינו זילות אלא נאמנות למקורות שבהם האהבה והאלוהות מדברות באותה לשון, ושהביתן בוונציה לא השחית דבר אלא סירב לשקר לגבי מצבו. פרשת פרס ישראל פיצלה שוב את הדעות: יש שראו באי הגעתו לטקס זלזול במדינה שמעניקה, ויש שראו בכך את העמדה העקבית ביותר האפשרית לאמן שכל עבודתו היא ויכוח עם אותה מדינה.