רון ארד וכיסא הרובר

רון ארד נולד בתל אביב ב-1951 למשפחה של אמנים, למד בבצלאל בירושלים ועבר ללונדון, שם סיים ב-1979 את לימודי האדריכלות באסכולה של האדריכלות אסוסייישן. ב-1981 פתח עם שותפים סטודיו וחנות בשם One Off בקובנט גארדן, ובאותה שנה יצר את העבודה שקבעה את מקומו. כיסא הרובר נבנה ממושב עור אדום שנשלף מרכב רובר 200 גרוט במגרש גרוטאות, והורכב על שלד מצינורות פיגומים תעשייתיים עם מחברים מתועשים. לא היה בו עיצוב במובן המקובל של שרטוט וייצור, אלא הרכבה של שני מוצרים קיימים שאיש לא ייעד זה לזה. הכיסא נמכר תחילה ביחידות בודדות, לפי הסיפור המוכר קנה אחד מהם המעצב ז'אן פול גוטייה, והוא הפך במהירות לסמל של גל עיצוב חדש בלונדון של תחילת שנות השמונים. ארד המשיך משם ברצף עבודות שהחדירו לחומר תעשייתי כבד תחושה של פיסול: מערכת סטריאו יצוקה בבטון ב-1983, כורסת פלדה מרותכת ומלוטשת, וסדרות של ריהוט מפח שגובש ביד. במקביל עבד גם עם תעשייה המונית, ובלט בכך המדף הגמיש בוקוורם שעיצב ב-1993 עבור קרטל ונמכר בהיקפים עצומים. ב-1989 הקים את המשרד רון ארד אסושייטס, ובין 1997 ל-2009 עמד בראש המחלקה למוצרי עיצוב בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון והשפיע על דור שלם של מעצבים. את הפרויקט האדריכלי המזוהה איתו ביותר בישראל השלים ב-2010, מוזיאון העיצוב חולון, שסביבו נכרכות רצועות פלדת קורטן חלודות בגוונים משתנים. בשנים האחרונות זכה בעיטור ה-CBE הבריטי.

חשיבותו של הרובר אינה בכיסא אלא בהיתר שהוא נתן. הוא הראה שאפשר לייצר אובייקט עיצובי בעל נוכחות בלי מפעל ובלי הזמנה, מתוך פסולת של תעשייה אחרת, ובכך חיבר את העיצוב אל שפת המוכן והמצוי של האמנות. הוא גם פתח את הדרך לתחום שנקרא היום עיצוב אספני, כלומר רהיטים המיוצרים במהדורה מוגבלת ונמכרים בבתי מכירות פומביות במחירי אמנות. כאן בדיוק מתחילה המחלוקת. מבקרים טוענים שארד בגד בשליחות הבסיסית של העיצוב, שהיא לשפר את חיי הרבים באמצעות ייצור המוני וזול, ושהוא הפך את המקצוע למותרות של אספנים עשירים. הם מצביעים על הפרדוקס שכיסא שנולד מגרוטאה נמכר כעבור שנים בעשרות אלפי דולרים, וטוענים שהחומריות הגסה הפכה למותג יוקרה. ביקורת מקבילה נמתחה על בניין מוזיאון העיצוב בחולון: נטען שהוא מחווה פיסולית ראוותנית, שהרצועות החיצוניות הן מעטפת שאינה קשורה לחללי התצוגה שמאחוריהן, ושמוזיאון קטן בעיר פריפריאלית קיבל בניין שמתחרה בתערוכות שבתוכו. המגינים משיבים שהעיצוב ההמוני הוא רק חצי מן המקצוע, ושהחצי השני הוא מחקר צורני שבלעדיו התעשייה מייצרת רק וריאציות על הקיים, וכי בוקוורם הוא בדיוק ההוכחה שארד ייצר גם מוצרים זולים ונפוצים. באשר לחולון הם טוענים שהבניין עשה בדיוק את מה שנועד לעשות, שם עיר על המפה התרבותית והביא אליה קהל בינלאומי, ושדרישה מאדריכלות ציבורית להיות בלתי נראית היא דרישה לוותר על הכוח שלה.