בירושלים

סרט תעודה באורך של כשלושים ושתיים דקות על ירושלים החצויה ועל תושביה, לפני 1967. דוד פרלוב, יליד ריו דה ז'ניירו שהתחנך בפריז והגיע לישראל, מצלם את השכונות הסמוכות לגבול הירדני ואת גבעת רם, שם נבנים אז מוזיאון ישראל וקריית הממשלה. המצלמה של אדם גרינברג נעה בין אנשים, קירות, חצרות ורחובות, ובין המרואיינים המתרגמת עזה צבי, המשוררת זלדה והפעיל הציוני משה מורי רוזנברג. המוזיקה המקורית היא של עדן פרטוש, הקריין הוא יעקב מלכין, וההפקה היא של שירות הסרטים הישראלי בהפקת יגאל אפרתי. הסרט זכה במדליה בפסטיבל ונציה, וההצלחה הבינלאומית הזו קיבעה את מעמדו. מבחינת השפה הקולנועית הוא שונה לגמרי מכל מה שנעשה בישראל עד אז: לא סרט הסברה, לא כרוניקה, אלא תיעוד פואטי שמעדיף רגע על פני מסר.

בירושלים נחשב לנקודה שבה נפרץ הסכר. מוסכמה רווחת מעמידה את ראשית הרגישות החדשה בסרטים העלילתיים של אמצע שנות השישים, אבל פרלוב הקדים אותם בכמה שנים, ובז'אנר שנחשב אז הכי כפוף למדינה. עשרות במאים ישראלים למדו ממנו שאפשר לצלם מציאות בלי לפרש אותה מיד. עם זאת, הסרט לא התקבל בקלות. הממסד שהזמין אותו הגיב בשלילה, בין היתר משום שפרלוב תיעד עוני עירוני ואוכלוסייה חלשה במקום להציג בירה בבנייה. הביקורת הפוליטית המאוחרת מוסיפה נקודה: זו ירושלים שנראית דרך עיניים אירופיות, ותושביה המזרחים והערבים נוכחים בה בעיקר כדימוי ולא כקול מדבר. מנגד, יש הטוענים שדווקא הסירוב לפרש הוא שמאפשר לסרט להראות את מי שהקולנוע הרשמי לא הראה, ושהאסתטיזציה היא מחיר סביר על התיעוד. גם מקורות ארכיוניים חלוקים על צבע המדליה שקיבל בוונציה.