הם היו עשרה

עשרה עולים מרוסיה מגיעים בשנות השמונים של המאה ה-19 לגבעה בגליל: תשעה גברים ואישה אחת, נשואה לאחד מהם. הם ישנים בצריף אחד, רבים על אוכל, על עבודה, ועליה. יוסף מנסה להחזיק את החבורה. מסביב פקידים עות'מאנים שדורשים ניירות וכסף, ואיכרים ערבים מהכפר הסמוך שהאדמה הזאת נוגעת גם להם. המצלמה נותנת להרים הרבה מקום. בסצנת הסיום השחקנים קוצרים חיטה אמיתית, כזו שהם עצמם זרעו חודשים קודם.

דינר גייס את הכסף באירופה, והצוות חי באוהלים ובבתים נטושים שלושה חודשים, כולם באותו שכר. 177 אלף ישראלים ראו את הסרט, והוא נחשב עד היום לאבן פינה של הקולנוע הלאומי ההירואי. מה שהתיישן ברור: הערבים בסרט הם כמעט תמיד מכשול או נוף, בלי סיפור משלהם ובלי טענה; והאישה היחידה נמצאת שם בעיקר כדי שהגברים יריבו עליה. גם ב-1960 זו הייתה בחירה, לא הכרח.