מרדכי ארדון

מרדכי ארדון נולד כמקס ברונשטיין ב-13 ביולי 1896 בטוחוב שבגליציה. בשנים 1921 עד 1925 למד בבאוהאוס בוויימאר, בין מוריו יוהנס איטן, וסילי קנדינסקי ופאול קלה, ולאחר מכן שהה כשנה אצל מקס דרנר באקדמיה במינכן ולמד טכניקות ציור של אמני העבר. ב-1933 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים; ב-1936 קיבל אזרחות מנדטורית ושינה את שמו למרדכי ארדון. מ-1935 לימד בבצלאל, ובשנים 1940 עד 1952 עמד בראש בצלאל החדש. בין 1952 ל-1963 שימש יועץ אמנותי למשרד החינוך והתרבות. הוא זכה בפרס אונסק"ו ב-1954 ובפרס ישראל לציור ב-1963, ומת בירושלים ב-18 ביוני 1992. עבודתו עוסקת בהיסטוריה יהודית, בטקסט ובשואה, ומשלבת שפה חצי מופשטת עם טכניקת ציור שכבתית שנשענת על מסורת אמני העבר שלמד במינכן.

מעמדו בקאנון נובע מכך שהוא ההיפוך המדויק של אופקים חדשים. אף שהוכשר במוסד המודרניסטי המובהק ביותר באירופה, הוא סירב לרעיון של אמנות אוטונומית נטולת תוכן וטען שהאמן, כמו כל אזרח, חייב לשרת את ארצו. מבקריו מהמחנה המופשט ראו בכך ציור ספרותי ופרובינציאלי, כבול לנרטיב ולסמל בדיוק ברגע שהשדה ביקש חופש צורני. מגיניו טוענים שעמדתו שימרה אחריות היסטורית שגל ההפשטה הדחיק, ושדווקא היכולת שלו לחבר בין הכשרה מודרניסטית לתוכן זיכרון היא תרומתו. חשוב לסייג את התמונה בשני הכיוונים: ארדון לא היה קול שולי ונרדף. השליטה שלו בבצלאל בשנים 1940 עד 1952 ובמדיניות משרד החינוך עד 1963 הייתה כוח מוסדי ממשי, ולכן הצגת המחלוקת כממסד מופשט מול יחיד אינה מדויקת.